מחשבות

אני יושבת לבדי בכיתה הריקה. מול שולחן הכתיבה הריק, שרק עט כחול מונח עליו. אני מחכה בסבלנות עד שקולות מאחורי הדלת ייעלמו, ואז אני ארגיש שאני באמת לבד. שאין אף אחד מסביבי, שזה רק אני בתוך הכיתה. וכשזה קורה, אני שוקעת בעולם משלי, שבו אני יכולה לעשות מה שבאלי, מלנהוג על מכונית ועד לעוף עם הציפורים. זה עולם המחשבות שלי.
אני יושבת בתוך הדממה, וחושבת לי על היום שעברתי. אני נזכרת בוויכוח שהיה עם ליטל היום בבוקר, שבו אני שכחתי להביא את מחברת מדעים שלי כידי שהיא תעתיק את שיעורי הבית למחר. אני חשבתי על המבחן שהיה בשעה האחרונה ומנחשת איזה ציון אקבל לאחר שהתכוננתי אליו כל כך הרבה זמן.
ואז אני מתחילה לדמיין דברים. אני מדמיינת שציפור דרור קטנה נכנסת דרך החלון הפתוח, נוחתת על שולחני ומצייצת בקולי קולות. לאחר מכן אני מדמיינת פרפרים שעפים בכיתה ונוחתים על זרועי.
אני נהנת מהתחושה זאת. והיא מציפה אותי, עד שאני שומעת קולות מתקרבים אל הדלת.
ילדה מהכיתה שלי חזרה לכיתה. ומתי שהיא שמה לב שאין אף אחד חוץ מימני, היא שואלת למה אני לבד. אבל קשה לי להסביר לה שאני אוהבת למלות את הראש שלי במחשבות כשאני לבד, ולדמיין כל מה שרק אפשר. אז אני רק אומרת, שלא הייתי רעבה כידי ללכת לחדר אוכל ולאכול ארוחת צהריים. היא מהנהנת קלות בראשה ויוצאת מהכיתה. ואני רוצה לחזור לעולם המחשבות שלי, ולדמיין עוד ועוד. אך כאשר שלושה בנים נכנסים לכיתה ברעש גדול, חוט המחשבה שלי נתקע, ואני מסתכלת עליהם, איך שהם צוחקים וצועקים. אני מבינה אין טעם לחזור לעולם המחשבות שלי.
הזמן עובר מהר, המורה נכנס, ועוד שיעור מתחיל.