מחשבות והרהורים

לפעמים אתה חושב שהנה, מגיע הסוף.
אולי אתה רק מדמיין, ממצמץ פעמיים, צובט טוב טוב את היד.. רק כדיי לוודא שזה לא באמת קרה.
או שאתה מנסה לשפוך הכל, לשחרר את כל הכאב הזה שהתנקז בחזה- ודופק טק טק טק בכבדות ללא הפסק. הכאב שכל כך קשה להפתר ממנו.
וזה איך שהוא אף פעם לא הצליח לי. הכל נכנס בבום. הלחץ שמשפיע על כל אורחות החיים, מסובב אותם בערבוביה.. אני מרגיש כמו מתכון לא מוצלח של מאכל לא מוגדר.
הכל מתערבל בבטן, גועש, מתנפח. עד שאני מרגישה שאני לא יכולה להכיל את זה. אבל עובדה שכן. כי אני עדיין כאן.
אני לא רוצה להיות אדם חולף, בא והולך, שפתאום כשקורה משהו מעיק הוא מתעורר על החיים, נותן צביטה ביד וממשיך ללכת. אני רוצה להתעורר עכשיו! גם כשאין את זה! להתעורר כאילו שתיתי 400 כוסות של קפאין, להיות מלאה באנדרנלין שיציף אותי ואני ירגיש כל כך חיה!
ועכשין לילה, ולא כל כך ברור. אולי מחר כשאקום יתבהר, ואם לא, כנראה שאצטרך לחכות ליום אחר, בהיר יותר.