מחשבות בלונדון

הדגים הארורים האלה, רק צחנה הם יודעים לתת. הם גם די מגעילים, כאילו מי בכלל אומר שהם בריאים למוח? דייגים? ברור, אחרת איך הם ירוויחו את שכרם. חוץ מזה הם גם מסריחים.
"תתרכז, בני." הוא הביט בי ואמר. מדבר אליי כאילו אני הבן שלו או שליח האל, איך שתרצו. שתקתי וסתמתי את האף. הבחנתי בדמות מתקרבת אלינו.
"בכל מקרה," התחיל הרברט בזמן שאיזו אישה בהירת מראה וגבוהה נתקלה בו. הוא תוך שניות נתן מכה חזקה בישבן שלה והעיף אותה על הרצפה, משך בשיער שלה בחוזקה, היה נראה כאילו הוא מוציא לה את הראש מהמקום עד שהשיער שלה התגלה כפאה שמישהו דאג להדביק טוב. הוא (או היא) הסתכל בי ובהרברט והתחיל לברוח על נפשו, עד שאיזה שוטר רץ אליו. הרברט הרים את החפצים היקרים שלו מהרצפה תוך כדי מלמולים. "מה אתה עושה?" שאלתי בשקט והתרחקתי מעט. "נוכלים. יש כאן הרבה כאלה. ככה זאת לונדון, אתה הרי גר פה. כמה אנשים חיים פה ככה גם קרימינלים מסתתרים פה."
הוא שם את ידו על ראשו בצורה מתוסכלת ונאנח. הרברט הוא האיש הכי עשיר שאני מכיר, הוא גם די ג'נטלמן. תמיד יש לו חליפה שחורה או חומה, ומעיל עור. מעיל מעור אמיתי, של נחש או תנין – אני לא יודע. בדרך כלל הוא חבש כובע מגבעת כזה. ג'נטלמן אמיתי.מ
הרמתי את ראשי מעט וחיפשתי את הביג בן, השעון של הרברט התקלקל והוא נמצא אצל השען כבר חמישה ימים. "כבר אחרי חצות היום, אל תדאג. נגיע בזמן." הוא אמר בזמן שעישן את המקטרת החדשה שהוא קנה לא מזמן. "הריח שזה מוציא מטריף אותי, וזה גם נדבק לי לבגדים." הרברט הסס. לקח נשיפה ושאיפה אחרונה ממנה, והוציא אותה מפיו.
"צודק." הוא נאנח. "לא כדאי שתגיע לשם עם הריח הזה." הוא עצר אותי, שניה לפני שחצינו את הכביש לכיוון המשרד. "אתה בטוח בזה?" הוא שאל והוריד את הכובע שלו, התחלתי קצת לחשוש, האדמתי. הרמזור החליף לאדום ושוב פעם לירוק כמה פעמים עוד לפני שעוד התחלתי בכלל לענות לו על השאלה. "אין לי ברירה, אין לנו ברירה. אם רק היית נשאר עוד קצת, ממש עוד קצת."
הרברט הוא חבר של אבא מאמריקה. אני לא יודע מה יש שם באמריקה הזה, שמעתי שזה מקום שאנשים הולכים אליו ונהיים עשירים, ממש כמו הרברט.