מחסום

גשם זלעפות מתדפק לו בעצמה, אני עוצמת עיניים, מדמיינת אותו ברוחי. ציוץ ציפורים כבר מזמן לא נשמע, רק קול רוחות שורקות מהדהד באוזניי. את ריח רטיבות האדמה נחיריי שואפים וזמזום מסתורי ברחבי הבניין מפר שלוות נפשות. תחת שמיכה עבה, מרקם צמרי, מתחבאת, בחושך המובחר שלי, בפינה השקטה שלי. עם הטפטוף הגובר, דאגות צובטות לבי, היכן? איך? עוד ועוד כיסופים בלתי נפסקים. מבטי מופנה הצידה, נח לו ברוגע על שידת המיטה, על הספר "קילומטר". עדיין לא התאפשר לי לקרוא בו, אני סורקת אותו מידי פעם, אך השם והכריכה יותר מידי מטרידים ומעיקים על נפשי. 'קילומטר'? אני משערת שהספר וודאי יעסוק במרחקים, בבדידות, בזרות. מאה שמונים מעלות ממה שאני צריכה בעת הרגע. אתם לבטח שואלים את עצמכם על הכריכה, ובכן, מצוירת שם דמות אפלה עטופה בשמיכת צמר סגולה, בדיוק כמוני. אולי זו הסיבה שקניתי את השמיכה? אולי אני חושקת להישאב אל בין דפי הספר ללא מודע?
אני מחליטה להתרומם מהמיטה החמימה, אל מקור פרץ משב הרוח הקריר, אל החלון. טיפות מים, אדים וערפל כיסו את זגוגיתו, חסמו את שדה ראייתי. כיווצתי את ידי, הידקתי את אצבעותיי הארוכות וניגבתי את החלון ללא רחמים. המים שטפו את עורי. הקור כמעט וחדר לעצמותיי. חשתי את אותה הבדידות, את העצבות של הגשם.
"מי בוכה שם למעלה"? הייתי שואלת את אבי בילדותי.
"מי את חושבת"? צחק בליטוף ראשי הזהוב.
"סבתא?" העליתי רעיון, המחשבה על סבתא שלי, שם בין העננים, משתוקקת להצטרף אלינו, העיקה עלי.
"אני לא חושב, סבתא שמחה שם",
"אז סבא?"
"גם הוא שמח ",חייך אלי.
"אז מי זה? אלוהים?"
"כולם שמחים יקירתי, גם האל,"
"אתה משקר, אסור לשקר",
"אני לא. האף שלי לא אורך, נכון?" שוב צחק, נמאס לי מהצחקוקים, למרות גילי הקט, התפללתי שיתייחסו אלי כבוגרת, כמו אל אחותי הבכורה מדלן.
"אבא יש גשם, דמעות, כל פעם בחורף, כשיש חושך. מישהו מפחד שם למעלה ולאף אחד לא אכפת, יש שם מישהו עצוב. לא כולם מאושרים כמו שאתם חושבים," אני אומרת בקול צפצפני, חדור מחשבה, ישיר, נחרץ.
"בסדר, בסדר, אולי מישהו בוכה, אל תתעצבני מתוקה, עכשיו קדימה…למיטה," נשק במצחי.
"איך נדע מי בוכה?" לא עזבתי את הנושא, מבטו של אבי השתנה, כנראה התייאש ממני.
"לא נדע, זאת תעלומה,"
עד כה חיפשתי את התשובה הזו, למה בוכים השמיים, ולא מצאתי. במשך כל אותן השנים חיפשתי משמעות לקיומי והיא כאילו חומקת מתחת לאפי. אני בוהה דרך החלון, מחפשת צל. אני רואה כרכרה, עומדת שם, פתוחה לרווחה, ללא סוס. תהיות לגבי מי ישב בכרכרה הזו עוברות בראשי, איפה הוא עכשיו, האם נסחף עם הזרם?
הרחוב שקט, פרט לקולות הקבועים, אורות הפנסים משתדלים להישאר דלוקים בעלטת הלילה. אני עוצמת עיניים, מחסום בלתי נראה מופיע, מחסום אותו רק אני יכולה לשבור. אני חושבת אם לשבור אותו או לא. נחמד להישאר שם בחשכה, עם קירות הערפל שסוגרים עלי, שומרים עלי עטופה, מוגנת כביכול, ומצד שני, שבירת המחסום תוביל להתנפצות, פיזור זיקוקי אורות לכל עבר, אפשרות אין סופית להתרוצץ בשיער מתנופף בשדה הפתוח, חופשיה לנצח.
אני פוקחת את עיני, מקרבת את שפתיי אל החלון, נושפת את האוויר מריאותיי ומחייכת בראותי את אדי המים ממלאים את הזגוגית. לפחות בזה אני בטוחה, בגופי שלי, יש לי ידיים, רגליים, פרצוף, שיער וכמו שכבר הבנתם, גם אוויר. אבל יש גם דברים השייכים לקבוצת ה"אי וודאות", הקבוצה השנואה עלי. מבט חפוז שלי בודק שוב את הרחוב, שומם, דומם כמו המוות.
סערה פורעת את עלוות העצים בחוץ, מאיימת לפרק ולשבור לאלפי רסיסים של אכזבה ופחד. הגשם ממלא את הכבישים כיובלים ואני מצליחה לזהות מגף בודד שט בנהר זה כספינה חסרת מפרשים, חסרת כיוון.
תקתוק עדין מקפיץ את דופק לבי.
אני נושמת במהירות.
"מי זה?" אני שואלת בעודי מהדקת את השמיכה סביב גופי, כמגן.
רגליי נעות מעצמן, מבקשות להתקרב אל דלת העץ. עיני מציצה דרך עינית הדלת ומופתעת למצוא את אותו מחסום דמיוני, במציאות שלי. לשבור אותו או לא? לפתוח את הדלת או לא?
"מי זה?" אני חוזרת על שאלתי.
אין מענה.
ידי נשלחת אל הידית, מעין שרצים מתהפכים בבטני, אותו חוסר וודאות אכזרי.
"מי זה?"
דמי זועק אלי, פועם במריצה, לבי מאיים לקרוס, דופק ודופק כמו התקתוק בדלת.
המפתח מסובב על ידי.
אני פותחת את הדלת ברעידות שרירים, צמרמורות הולכות ומתגברות.
אגרופים מכווצים, נשימה אחר נשימה.
הדלת נפתחת לרווחה והשמיכה נשמטת על רצפת השיש הקרה.