מחלה פסיכוטית

אני בטוחה שהלילות היו החלק הכי קשה בשבילי. אותם הלילות, שבהם שכבתי על מיטת בית החולים הקרה עם צינורות שמחוברים לגופי. את קולות הצפצופים מכל המכונות בבית החולים יכלתי לשמוע חזקים ומתרעמים בראשי. אנחות אחרונות של אנשים. לרקע הנשימות הכבדות שלי הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה. כשעצמתי את עיניי, ולו לרגע, הרגשתי את הצמרמורות הקרות בכל גופי והדמעות עלו מעיניי בקצב מסחרר. קשה לי לתאר את התחושה, קשה לי לתאר את ההבנה שאתה כלוא במקום ההוא, במצב ההוא. את כל התחושות הלא-נעימות שעוטפות אותך מכל עבר ואתה יודע שלא תוכל לצאת מזה לטווח הקרוב. "את תוכלי לצאת," אמר קול קטן בראשי. "את תוכלי. בקרוב מאוד, אפילו- יתכן שבכלל לא תתעוררי מחר". הוא צודק. הדבר שרציתי לעשות יותר מכל היה לנתק את הצינורות והמכשירים שמחוברים אליי, לכרוע לרצפה ולעלות למעלה. לשמיים, לאנשים שאוהבים אותי במקום שאני אוהבת. כל נשימה שלי התלוותה באנקה חנוקה. והדמעות שחנקו את גרוני לא עזרו למצבי להשתפר. הסרתי את המכשיר המעוגל שנח על הפה שלי. צרחתי. צרחתי חזק ככל שיכולתי. שכל האנשים הרעים, כל האנשים שכלאו אותי כאן ידעו וישמעו. בתנועה חדה ניתקתי את הצינורות מכלי הדם שלי. העור שלי כולו היה מחורר. הדמעות המשיכו לזלוג גם אחרי הצרחה הצרודה שלי. משכתי באפי. חשבתי. חשבתי על אמא שלי, על אבא שלי, ועל האחים שלי. מה עשיתי? מה עשיתי?! מה יקרה להם עכשיו?! היה לי סיכוי לחיות! היה לי סיכוי! נתתי לחולשה הכי קטנה להפיל אותי! ככה אמורה להגיב חולת סרטן?! אבל לפחות, לפחות עכשיו.. אני אהיה שמחה.