מחכה לראותו

היא מחכה לראותו כאילו שעברו שנים מאז הפעם האחרונה. היא מדמיינת את פניו, את החיוך העדין שבו התאהבה, את הסומק שצובע את לחייו באדום מן הקור, את קולו הציני והשנון.
חסרה לה הקרבה שלו, ולא, לא קרבה של מגע, אלא רק ההרגשה שהוא נמצא לצידה, השיחות הפשוטות שלהם, רק זה לבד משרה עליה תחושת ביטחון ורוגע.

היא נהנית להשתעשע במחשבה שגם בחיים אחרים הם היו מכירים. בטח הם היו מתכתבים המון, והיא הייתה מגלה כל מיני צדדים עמוקים וחדשים עליו, והוא בטח היה מוציא אותה מן הדיכאון והמופנמות שלה, גורם לה להרגיש מיוחדת כמו שהיא, כמו שהוא כל הזמן אומר לה. היא בטח הייתה מחייכת בביישנות ומתחמקת מהנושא, כמו תמיד.
בטח הם היו נפגשים ואז מגלים שהם בעצם מכירים אחד את השנייה במציאות, ושהם מרגישים אותו דבר.
זה בטח יהיה מביך, אבל אולי גם מלא בהקלה.

אבל מה שעוצר אותה בכל פעם מחדש זו העובדה שהיא לא יודעת מה הוא מרגיש, או אם היא בכלל חשובה לו באמת כמו שהוא אמר. מה אם הכל רק אשליה אחת גדולה שתתפוצץ עליה ברגע שתעשה את הצעד?
היא רואה אותו. הוא מוריד את הז'קט מעליו וממשיך לדבר עם חבר שלו שנכנס איתו. הוא מביט בה ומנופף לשלום,
ואז היא מתקרבת.