מחזור החיים של אנשי השלג.

"אוקיי אתה מוכן." בן אמר לאחר שהרכיב על פניי את האף הכתום והמוכר וירד מהשרפרף הפרחוני. לא חשבתי שאחזור לכאן. תמיד היה יפה כאן, העצים בעלי העלים הלבנים והדקיקים שמזכירים פתיתי שלג בעצמם, האגם הקפוא שניתן לראות את השתקפות העצים והגשר הלבן על פניו, והגשר בעל חריטת פתיתי השלג הרבים, לפי מה שניתן לראות מכאן לפחות אלף סוגים שונים, הגשר היה נדיר ביפיו. "אתה רוצה בן? אולי בת, או אישה!" בן צעק בהתלהבות, מכל האנשים שהכרתי במחזורי חיי הרבים, הוא היה החמוד ביותר. הוא היה קטן קומה והצליח להרכיב אותי רק בעזרת אביו ואמו. למרות שמעולם לא דיברתי אליו חזרה הוא תמיד אירח לי חברה, הוא היה לי לידיד עד שהגיע זמני ללכת. הוא התחיל לעבוד ובנה כדור אחד ואחריו כדור שני ולאחר שניסה לשים את הכדור האחרון ונפל אחורנית, קרא לאמו. היא הגיעה במהירות ושמחה לעזור לו. "אני רוצה לעשות לגוגו אישה" הוא אמר לאמו וזאת בתגובה חזרה לבית לאחר שסימנה לו בידה לחכות. את השם גוגו קיבלתי כאשר היה בן, בן שנתיים הוריו בנו אותי לראשונה ומאז אני חוזר לכאן כל שנה. אמו חזרה לבסוף כאשר בידה סרט אדום והניחה אותו ביחד עם בן על ראשה של האישה, לאחר הסרט הם הניחו אבנים בצורת חיוך ידיים ממקלות ואף מגזר משקית הגזרים שהייתה מונחת לרגליי. "גוגו תכיר את נענע." בן אמר וחייך חיוך מרוצה. הוא העמיד אותנו כך שפנינו פנו אחד אל השני, חייכנו אחד על השניה, היא אכן הייתה יפה כמו הנוף המרהיב שהשתרע מאחוריה, השלג הלבן שעל פניו טביעות רגליים בשלל גדלים, מהקטן ביותר לגדול ביותר, עצים נמוכים וגבוהים ומתפתלים וזקורים ועל כל אחד מהם סוגים שונים של עלים לבנים. בזמן שאני ונענע חייכנו אחד על השניה בן ואמו היו עסוקים בבניית הילד שלנו, כאשר בן ואמו סיימו, בן קרא לבנינו טוטו. היינו משפחה מאושרת, בן, אמו, אביו, נענע, אני וטוטו. נגמר היום ואחריו הגיע יום חדש ואחריו יום חדש ואחריו יום חדש, השמש יצאה וקפחה על ראשינו החיוך של נענע דעך ולבסוף נעצר בהבעה קפואה, ידיו של בני נפלו ונדמה היה כי כעת אני נמוך יותר, בכל יום שעבר בני איבד חלקים רבים, עד שהגיע היום בו בני נמס ודעך לחלוטין הדבר היחיד שנשאר ממנו היה ערמת אבנים זוג ידיים וגזר רקוב. נענע ואני נשארנו לבד, אני הרגשתי שידיי נופלות עת עת וכך גם פי ואפי, בעוד אני יודע שאשתי איבדה חלקים רבים בעצמה.
אנחנו נמסנו לאט לאט ולבסוף החורף נגמר, בכל יום שעבר בן הגיע לבקר אותנו.
אני בהחלט אתגעגע. כאשר הגיעה השעה להפרד אביו ואמו של בן נחמו אותו.
כל שנותר לבסוף הוא לקוות, לקוות שנחזור בשנה הבאה.