מחול עלים (או: גרגרי סוכר)

הכנסתי את העוגיות לתנור והתיישבתי על הספה. השקט היה מקסים.
פה מכונית, ציוץ של ציפור נודדת, ונשימותי החנוקות.
בחוץ איש אפור גזם את עלי העצים, תוך שהוא מריץ לו בראשו את סיפור חייו המשופרים.
הבטתי אל התנור. ערמה של בננות נחה על שני רימונים. כך הם יושבים, זה על זה, שלוים, על קערת חרסינה לבנה על גבי התנור.
השלווה, לראשונה בחיי, הייתה מספקת. נפשי נחה לה על מצע של עלי טרום הסתיו.
התנור צלצל, קוטע את הגיגי.
קמתי והוצאתי את העוגיות, ששכבו שם, זהובות וחומות וכה בשלות, כמו תפוח השדה של שלגייה.
פיזרתי עלהן סוכר, לא אבקת סוכר. זה מרגיע אותי, לראות את הגרגרים נופלים להם, כולם ביחד אבל בעצם- כל אחד לבד.
כמה פיזי וחסר משמעות. כמה פואטי.
לציפורים יהיה היום קשה למצוא את דרכן בשמיים. חסר עננים ודואב, עמד הרקיע מעלי, אינסופי וכה מיותר. שרוך התנדנד לו מהתקרה, מזכיר לי את חיי. בין מציאות לדימיון, בין עליונות לתהום. נתון לחסדי הרוח, כמו עלה נידף לפני גשמים.
אזכרותי על עלים הן כה תכופות, עד שלעיתים נלקחות כמובנות מעליהן.
אולי מפני שעלים נראים לי כמו בני אדם- גם הם גדלים במקום אחד, גם הם מתים. גם הם זזים ממקום למקום, חסרי שליטה, מתפרקים ונשברים למליון חתיכות קטנות חסרות חשיבות.
כמו המילים האלה.
אבל למי איכפת?
יש לי עוגיות.