מחויבות ארורה

תמיד רציתי להיות מסוגל להעלים דברים מוצקים, אובייקטים מסוימים, ולפעמים גם בני אדם. רציתי להעלים קירות, דלתות ולפעמים גם סתם, כדי לדעת שיש בי את זו היכולת. אך לפני רגעים ספורים, הדבר שרציתי לסלק מדרכי היו המדרגות שרגליי כמו נכבלו אליהן בכוח. אותן המדרגות השנואות היו פרוסות על קצה שביל גישה שהוביל אל מרפסת קטנה, כפותה בידי צמח מטפס. "מה אתה רוצה ממני?" שאל איש רחב כתפיים שישב בתנוחה קפואה על כיסא עץ שבור. עיניו של האיש צעקו את מצוקתו, והורו לשלי להסית מהן תיכף ומיד את המבט. "אני לא רוצה כלום" סיננתי, "באמת.."
"אז למה שתעשה לי את זה? למה? אני אפילו לא מתכוון לדבר איתך… נסיעה אחת לא תהרוג אותך" התחינה השזורה בקולו כמו הדליקה מנגנון הגנה, ושונתה לכעס. הידקתי את אצבעותיי סביב המעקה, וניסיתי בכל כוחי להתעסק בפריחתו הוורודה של גירניום שצמח והשתלט בפראות על שביל הגישה. אם אתעלם זה יעבור, הוא עוד ייתן לי ללכת. "אולי תגיד מה עשיתי לך, לעזאזאל? למה אתה גורם לי להרגיש ככה? ייקחו לי שתי דקות!"
"אין צורך" נימת קולי לא נשמעה לי, "אני אלך ברגל, אבל תודה שהסעת אותי מתחנת הרכבת ועד לפה, ההליכה מבנימינה הייתה יכולה להיות ארוכה יותר". התחרטתי מיד על אותו המשפט, אפילו כאשר לא הסתכלתי בו, ידעתי שהאיש נעלב עד עמקי נשמתו, ולא יסבול עוד את דבריי. "אתה יודע, אתה לא רק פוגע. אתה גם יודע לסובב ולסובב כדי שזה באמת באמת יכאב" הוא תקע מפתח דמיוני במנעול דמיוני עקשן במיוחד. לא הבנתי לגמרי את הדוגמא שירק עליי, אך הבנתי טוב טוב שהוא עומד להתפקע, להטיח בי עלבון, או חפץ קשיח במיוחד. "זה מכאיב לי. לא, כואב לי בגללך" חשדתי שהוא עומד להתרומם ולרסק את פניי באגרוף צורב, מה יעצור אותו מלעשות זאת שוב? "בבקשה, אני רק רוצה ללכת? לא מבקש ממך שום דבר, רק תן לי ללכת" אמרתי וקולי התרומם לצליל גבוה כמו שקורה לי בדרך כלל, כשאני מרגיש לא בנוח. ידעתי שעשיתי את זה, הוא התפקע. אין לי לאן לברוח. הוא קם מכיסאו וחטף את צרור המפתחות שלו. "הרגת אותי, אני אעשה את זה עכשיו, אתה מרוצה?" התשובה הכנה הייתה "לא, אני בכלל לא מרוצה", אך אני בחרתי בשתיקה מרירה. הרמתי את תיק הגב העצום שלי, והנפתי אותו על הכתף. האיש הלך בצעדים מהירים ועצבניים שהשתלבו עם הצליעה שלו כך שהיה אפשר לחשוב שאולי הוא רוקד, אך הוא היה רחוק משם. הוא דחף את דלת שער הפלדה שתחמה את הבית, וחצה את הכביש לעבר המכונית שחנתה בקצהו האחר של הרחוב. נכנסתי אחריו למכונית. חשבתי שאולי אצליח לרוץ מהר מספיק ולהיבלע ברחובות לפני שיספיק למצוא אותי, או לפחות לשבת מאחור, כדי להקל על הנסיעה. אך זה רק היה מרגיז אותו ולכן, בחרתי במושב הקדמי שלידו. נסיתי להחביא את פניי מאחורי תיק הגב, אך זה לא הועיל בדבר, זעמו של האיש עדיין פגע בי כמו חץ עצום ממדים ובלתי ניראה. בסופה של אותה נסיעה מתמתחת ומתגרה, האיש עצר את המכונית באמצע הכביש מול בית גדול ולבן. הוצאתי מכיס המכנסיים שלי את המפתח לדלת הכניסה, והבטתי באיש בחשש. "ביי אבא, תודה", קירקרתי ומיהרתי להחליק החוצה, ולצפות בו נוסע משם, בשפתיו ממתינה קללה, ובעיניו עצורה מועקה.