מזרחי טפחות

" אני רואה פה שאתה במינוס של חמישים אלף שקל אדון מזרחי"
אל מולי ישבה עכשיו גברת רזה עם צוואר ארוך וקול של מישהי שגומרת קופסת מרלבורו ביום.
מה לעזאזל אני עושה פה?
אני יכול להישבע שלפני חמש דקות הייתי באוטו על כביש בגין בדרך למשחק של הפועל.
" אדוני אין לי הרבה זמן, יש עוד אחריך בתור. ובקשר לתהיות שלך, אתה מת נכון ללפני עשר דקות. משאית של תנובה סטתה מהנתיב ומרחה אותך ואת הפיג'ו הקטנה שלך על הקירות של הולילנד"
בחיים לא חשבתי שאחרי מותי אמצע את עצמי יושב מול הדודה פטוניה דארסלי במה שנראה כמו סניף של מזרחי טפחות.
" כמו שאמרתי אדוני, בחשבונך ישנו חוב על סך חמישים אלף שקלים, בנוסף ישנה הדירה ברחוב שמאי 12 שם לא שולמה משכנתא כבר חצי שנה.
ביום חמישי הקרוב יגיעו מהוצאה לפועל אם לא תשלם, בהצלחה"
ביציאה מסניף הבנק הבחנתי שהכל נראה אותו דבר, הייתי במרכז העיר, הבניינים נראו בדיוק אותו דבר ומסביבי הלכו ובאו אנשים שנראו כבויים במיוחד.
המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה גפרורים שרופים, מכירים את זה שגפרור נשרף במלואו מבלי להתפורר וכל מה שנשאר זה רק חתיכה עצובה ומקומלת של עץ שרוף אז כך נראו כל האנשים סביבי, כאילו מישהו שאב להם את הנשמה ואת שמחת החיים.
ביום חמישי כבר הגיעו מההוצאה לפועל, חבורת בריונים עם צו של בית משפט. זה לא שהדירה הייתה מרוהטת כל כך, היו רק מזרון קטן ומעופש בפינת החדר ומקרר ישן שגם אותם הם לקחו. רציתי לשאול אם יוכלו גם לקחת את הג'וקים והעכברים שמטפסים עלי בלילה אבל הם לא נראו כמו חברה שאוהבים בדיחות.
בבוקר המחרת עמדתי בתור ללשכת העבודה, בכל יום עמדתי בתור שהשתרך מסביב לבניין ובכל יום הלשכה נסגרה בדיוק כשהגיע תורי, השומר הרוסי המבוגר היה נעמד לפני הדלת ואומר "מצטערת סניף סגור, באה מחר".
היום לפתע הבחנתי שבעצם מאז שהגעתי לכאן לא ראיתי את השמש. כל יום היה אפרורי כזה כאילו עומד לרדת גשם אבל לא. ולחות, לחות מגעילה כזו שגורמת לך לרצות להתקלח שוב ושוב. המקום הזה שנראה בדיוק כמו העיר שממנה הגעתי פתאום החל להרגיש קר ומנוכר. וגם אני פתאום הרגשתי כמו גפרור שהלהבה שלו מתחילה להיגמר.
בשארית האנרגיה שנותרה לי החלטתי ללכת לחפש את הדרך החוצה, אולי בעיר אחרת לא ארגיש שאני רוצה לתלות את עצמי מהמאוורר בכל בוקר מחדש.
כסף לא היה לי אז התגנבתי לתא המטען של איזה אוטובוס של אגד בזמן שכל החיילים דחפו את התיקים שלהם. אחרי מה שהרגיש כמו מספר שעות האוטובוס נעצר ודומם את המנוע שלו, בשקט התגנבתי החוצה מבלי שהנהג יבחין בי.
הרגשתי שעומדת להיגמר לי האנרגיה, שעוד שנייה אני הופך לגפרור כבוי ומת כמו כולם מסביבי.
אני מת מרעב, לא אכלתי מאז שהגעתי לכאן ויש לי תחושה שגם לא אוכלים פה. מסביבי הכל נראה אפור כרגיל, הסביבה נראתה קצת כמו הצפון, הפעם האחרונה שהייתי כאן הייתה בתרבות יום א' כשאיזה פקח שמורת טבע הרצה לנו במשך שעה על היער.
החלטתי להמשיך ללכת, הרגשתי כמו פצצה מתקתקת שבכל רגע עומדת להתפוצץ רק שבמקום פיצוץ גדול אני אכבה ואקבל את גורלי.
היער היה חשוך אף יותר, ובכל צעד הרגשתי שכוחי נגמר. באיזשהו שלב הלכתי בחשיכה מוחלטת תוהה לעצמי אם בכלל אוכל למצוא את הדרך חזרה.
בדיוק כשעמדתי לוותר הבחנתי באור קטן שנראה כמו פנס.
זיק אחרון של תקווה דחף אותי קדימה עד שאל מולי נגלתה עכשיו עמדת שמירה ובה ישב בחור מזוקן בחליפה שחורה שאכן אחז בפנס קטן.
בהגיעי אליו כבר ירדתי על ברכי, מרגיש איך החשיכה עוטפת אותי. הבחור בחליפה נראה מופתע כמישהו שלא רגיל לראות אף אחד.
רציתי לשאול מלא שאלות ולהבין מה לעזאזל קורה פה אך כל מה שהצלחתי להוציא מפי היה "למה?"
הבחור המזוקן הסתכל עלי ואז פנה לדבר במכשיר הקשר שלו, כשהסתובב פתאום ראיתי זוג כנפיים גדולות שהיו מקופלות על הגב שלו.
אני לא מאמין שכל הבלבולי שכל של הדתיים האלה היו נכונים בסוף חשבתי לעצמי.
לא הצלחתי להבין דבר בין כל המלמולים שלו עד שלפתע הניח את השפורפרת ופנה שוב אלי.
הוא ירד על ברכיו לפני והכנפיים שהיו מקופלות על גבו נפתחו במלוא הדרן, נוצותיו נפרשו כמו טווס המראה את יופיו והאירו את חלקת היער.
יכלתי להבחין עכשיו בגדר ארוכה שנמתחה מאחורי עמדת השמירה עד גבול לא נודע. אותה אנרגיה שכמעט אבדה לפתע חזרה אל קרביי אל מול המזוקן עם הכנפיים, ואז הוא פתח את פיו והחל לדבר.
" אני לא יודע איזו דרך לקחת לכאן חבוב אבל פה היא נגמרת"
האמת שציפיתי לאיזה קול אלוהי כזה משהו מרשים, במקום הוא נשמע כמו מלאכי חזקיה בשידורי הרדיו בצהריים. ניסיתי שוב לדבר אך כל שיצא מפי היה רק למה?.
" כי היית חרא של בן אדם אדון מזרחי, וגם לא הלכת לבית כנסת, וראית סרטים ביום כיפור, הרשימה פה ארוכה. עכשיו אני צריך לגרור את התחת הכבוי שלך חזרה לשמאי 12".
מלאכי חזקיה המזוקן אחז עכשיו בידי והחל למשוך אותי חזרה אל היער מהיכן שהגעתי אך לפתע האדמה שתחתינו נזדקפה בהתנגדות למשיכותיו.
הוא ניסה למשוך מעט יותר בחזקה אך ללא הועיל לבסוף נאנח אנחה ארוכה שמט את ידי וחזר אל מכשיר הקשר, בתום מספר רגעים שב אלי וכרע לצידי.
"אתה באמת מקרה מיוחד אדון מזרחי, אני מקווה בשבילך שלא תחזור לפה"
ידו הונחה עכשיו בעדינות על עיני ועצמה אותם.
ברקע יכולתי לשמוע רעש של מסור חשמלי ליד האוזן שלי, עיני נפקחו שוב באיטיות וטיפות חמות ירדו באיטיות על פני, הושטתי את ידי לגלות שהיה זה דם הניגר מראשי.
" אל תזוז אדוני! אנחנו כבר מוציאים אותך מפה "
יכולתי לראות עכשיו את הכבאי שאחז במסור גדול מביט אלי מבעד לשמשת הרכב שהיה הפוך על גבו.
שני מתנדבים של מד"א הניחו אותי בעדינות על מיטת הגלגלים בדרך לאמבולנס.
מעלי יכולתי לראות את השלט הגדול של הולילנד.
אני חייב ללכת לבית הכנסת חשבתי לעצמי.