מזל דגים

מזל דגים
אמא שלי תמיד אמרה לי שדגים זה מסריח, אבל שאי אפשר בלעדיהם.
כמו בארוחת שישי, אפשר לבשל מלא תבשילים, אך לדגים תמיד יהיה מקום של כבוד בתחילת הארוחה.
כן, ואני מאמין לה, אני מזל דגים.
אבא שלי לעומתה, תמיד אומר שהוא לא מאמין באסטרולוגיה, אבל מאמין במזל. במיוחד כשהוא משחק
שש-בש עם החבר'ה למטה בשכונה. אז כולם יודעים שליעקב יש יותר מזל משכל.
ריקו, החבר הכי טוב שלי, הוא למשל משחק הרבה במזל, אבל אין לו הרבה ממנו.
ואני? אני משתנה כל הזמן. לפעמים אני פשוט יותר מדי מאמין לאחרים במקום לעצמי.
כמו באותו הקיץ, בשנה שעברה. אז הבנתי שהמזל לא תמיד ישחק לצידי ולפעמים גם צריך לדעת איך לשחק איתו.
אבל האני של אז עוד לא למד את כללי המשחק. גם הקוביות לא היו לטובתי ואולי גם איך שאומרים במשפט: "גם הרצפה הייתה עקומה"…
באותו הקיץ הפסדתי הרבה. הרבה מהמזל שלי וגם לא מעט מהתמימות שלי. כן, וגם את דנה.
דנה. עוד מאז היסודי אנחנו מכירים. אני עוד זוכר את הצמה הארוכה שלה, שהגיעה עד אמצע הגב, קשורה בסרט ורוד. היא הייתה מגיעה לכיתה כל בוקר, תמיד מסודרת ומדיפה ריח משגע של מי וורדים. כל הבנים בכיתה היו משוגעים עליה, אבל היה נדמה לי כי אני במיוחד.
בסוף היסודי אפילו דיברנו קצת בהפסקה והבנו כי נהיה באותו התיכון. שמחתי מאוד על כך וכמובן שלא סיפרתי לאף אחד. גם לא לריקו. איך אומרים, לא רציתי להתגרות במזל.
בחופש הגדול אפילו יצא לי להיתקל בה במקרה במכולת. היא כבר הספיקה להסתפר תספורת כזאת מגניבה והייתה נראית נפלא. הריח שלה לא השתנה. ריח מי הוורדים המשכר, שאפילו בחלומות שלי הייתי מריח.
בקיץ ההוא, אני וריקו רצינו להוציא יחד רישיון לאופנוע. ריקו הציע. הוא אמר שזה טוב כדי להרשים את הבנות. כמובן שהסכמתי מיד. ישר חשבתי על דנה ועל הסיבובים שנעשה יחד. על שערה המתבדר ברוח, על ידיה המחזיקות בי חזק, עליה צמודה אליי וריח מי הוורדים.
ההורים שלנו לא רצו לממן לנו את השיעורים. גם אם רצו, לא היה להם מאיפה לשלם. אז התחלנו, ריקו ואני, לעבוד בשוק של יום שישי, אצל "יוסי-בגדים מהמזרח".
יוסי היה ההשראה של כולנו. הוא כבר היה אחרי צבא ובדיוק חזר מהטיול שלו בהודו. שם הוא טייל על אופנוע אנפילד כבד, משהו רציני. מאז שחזר לארץ, הוא פתח את הבסטה עם הבגדים שהיה מביא משם ואיתם ריח הקטורות והנזם באף.
אני וריקו היינו יושבים איתו ומקשיבים בהערצה לכל סיפורי האופנוע מהודו. איך הוא נתקע באותה הפעם, בכפר קטן, בגשם, בלי גלגל רזרבי. אבל איך תמיד המזל האיר לו פנים בטיול והוא הצליח איכשהו להגיע לפנצ'רייה הקרובה.
ככה עבדנו, אני וריקו, מנסים לחסוך שקל בשקל כדי שנוכל להתחיל ללמוד לנסוע על אופנוע ודרך כך להתחיל עם הבנות.
אני רק חשבתי עליה, על דנה ועל הסיבוב הראשון שאני אעשה לך ועל איך היא בטח תתרגש.
היה זה יום שישי אחד שבו פגשתי אותה ליד הבסטה של "יוסי-בגדים מהמזרח". ליבי פעם בחוזקה כשראיתי אותה והיא החזירה אליי חיוך מבויש. היא התלהבה מהבגדים והזמנתי אותה להיכנס לראות עוד. אז חשבתי לתומי, שהנה גלגל המזל מסתובב ועוד רגע, גם בלי האופנוע, ארגיש את ידיה הנעימות סביב גופי.
אך ברגע שהכנסתי אותה לבסטה, יוסי ראה את דנה ומיד עט עליה כמו כריש מיומן. נועץ בה את עיניו כשיניים חדות שלא מרפות והיא מצידה נופלת ברשת. נסיתי עוד לזרוק את חכתי ולהשחיל איזו מילה או שתיים לדנה, אך היא כבר לא שמעה אותי.
נשברתי. באותו הרגע ממש הבליחה בי המחשבה, כי לא משנה האופנוע, דנה כבר לא תהיה שלי.
באותו הקיץ הבנתי עד כמה המזל שלי מסריח.
ואיך לא?! הרי אני מזל דגים.