מותר לנשוך

"זה לא בסדר." היא צפתה בה אומרת לאחת. "אינך יכולה לעשות זאת." היא צפתה בה קובעת לאחרת. "זה לא בסדר." "זה פוגע באנשים, את יודעת." "עלייך לעבוד על החלק הזה בך."
היא אספה משפטים שהיא שמעה אותה אומרת. הילדה ההיא, עם העיניים החודרות. הילדה ההיא, עם הנוכחות בגובה שלושה מטר. הילדה ההיא, שעושה הכל ומצליחה הרבה. הילדה עם השיער שנראה כמו שלג.
והיא, שצפתה, הייתה גדולה – אבל קטנה. היו בה סודות, עטופים בשתיקה. והייתה בה מוזרות, וסוג של שמחה. והיא שתקה לה בקן קטן וחמים, של לבבות בכל מיני צורות וצבעים. רובן היו פרחים, אבל אחת ירוקה. והסתננה לשם גם מערבולת קטנה, בזהב ובוורוד. והכי קרוב אליה, נחה אבן חן כחולה ובוהקת.
אבל מדי פעם, היא הייתה חומקת מהקן, כדי לדבר עם הילדה ששיערה כמו שלג. והיה שם מעין חיבור, שהתרופף לעתים, אבל לא נקרע עדיין. וזרמו ביניהן דברים, שם, בגיחות חטופות של שמש. והיא למדה את הטוב שבעיניים החודרות, את הצחוק, את הקושי ואת החיים.
והיא עדיין צפתה בה, אומרת, אומרת, נוזפת ומצליפה. אבל היא כבר למדה להעריך אותה, והייתה קרובה מכדי למחות. ולמה שתתערב, הצופה שבקן. אמהות, כידוע, הן לא רק רחם.
אבל היו כמה ירחים, בהם השמש הלבינה, והקשר התרופף כמעט עד הגבול. ואז בא הקש ששבר את קופת הרגשות. כי הייתה סערה, שגרמה לה לצאת מהקן ולצפות. והיא נשמעה, בשקט, אבל העיניים החודרות ההן לא פספסו דבר. ושיער השלג התנופף כשהיא הרימה אליה את קוציה ויצאה משם בקול רעם. והיא הלכה אחריה ומשכה בכתפיה, עם אבל עיקש בסוף. והילדה שעשתה הכל לא הורידה את קוציה, ולראשונה, היא אמרה גם לה. "אינך יכולה לעשות…" היא קפאה במקומה, והעיניים החודרות המשיכו הלאה.
היא נסתה לחזור אל הקן, אבל הקוץ התקוע בה לא אפשר לה לשתוק. אז היא המתינה שהעננים יעברו מעליה, וחמקה שוב מהקן כדי למצוא את הילדה עם הנוכחות בגובה שלושה מטר.
והיא עצרה אותה, ועברה מעל כל הקוצים. והיא הראתה לה כמה היא צפתה, ומה בדיוק השתיקה שלה אומרת. והיא הלכה הלאה. אבל נותרה שם ילדה, שהשפילה ראש, ומצדי פניה נפל שיער ארוך, כמו שלג.