מושלמת

אבא ראית אותי? ראית כמה יפה אני? אני רזה עכשיו, בדיוק כמו שרמזת ואמרת לי להיות.
זוכר?
זוכר שאמרת שנשים צריכות להיות מושכות? שנשים צריכות להיות נשים? שלאכול הרבה מותר רק לגברים?
לא שכחתי את מה שאמרת, לא שכחתי כלום. אני מיישמת, אני מקשיבה, אני מוותרת על כל ארוחה, כי העיקר זה להיות יפה.
אל תבכה אבא, אני בסדר גמור.
אנוח כאן רק כמה חודשים ואז אצא להסתובב בקניונים, לבושה בחולצות צמודות וג'ינסים גבוהים, אולי גם אגביה את עצמי עם עקבים מנצנצים, ובטח שאקשט את פני החיוורות עם איפור גס.
בדיוק כמו שאתה אוהב, בדיוק כמו אשתך החדשה והרזה.
עכשיו איבדתי שליטה, זה קשה להתנגד לאוכל שחודר אלייך דרך צינורית השקיה.
ומיד כשאצא מפה אחזור לשגרה, אחזור לשלוט בכל מנה, שוב אתעלם מהקולות של הקיבה, הרי מה היא מבינה?
אז תירגע אבא, תירגע, אתה בוכה יתר על המידה.
אני שומעת את הקולות של הסביבה, הכל בסדר, עוד קצת ונשכח שכל זה קרה.
לפעמים כשהעיניים נפקחות אני רואה. ראיתי אותך ואת האחיות, הן חמודות ממש אבל נראות מוטרדות, יש להן הבעה שדומה לשלך, של חמלה, של רחמים, מרגיש שהן נרתעות מאיך שאני נראית ואולי זה סתם כי הן מקנאות.
אתמול שמעתי שהן צעקו עליך, לפחות את השמנמנה עם השיער המקורזל.
אל תקשיב לה אבא, היא לא יודעת על מה היא מדברת. זאת הצרות עין שלה שמפטפטת.
היא גם הייתה רוצה להיות כמוני, רזונת שנכנסת לכל בגד, יפיופה שבנים חושקים בה ונשים חומדות לה.
תתעלם לרגע מהצינורות שמחוברים אלי, תתכחש למיטת החולים שאני שרועה בה.
אל תסתכל על המוניטורים ואל תקשיב לצפצופים המונוטונים.
גם את מסכת החמצן שעוזרת לי להישאר ערה, חיה, תכחיד מהדמיון.
תסתכל עלי אבא, תראה כמה אני יפה עכשיו, תראה כמה הרזתי.
זה רק בזכותך, זה רק בגללך
תסתכל לי בעיניים העצומות ותגיד לי סוף סוף שאני מושלמת מבחינתך.