מורט עצבים

'משהו לא בסדר עם השולחן. משהו לא בסדר עם השולחן.' היא חושבת. 'אני בטוחה. השולחן הזה לא בסדר.'
היא ואחותה נמצאות במרכז הבית; הראשונה בסלון, השנייה במטבח. היא כמו יושבת על קוצים, על קצה הספה, במתח ובראש מבולגן. אחותה אוכלת בנוחות את הארוחה העזובה שנשארה מלפני כמה ימים במקרר, סופגת את שאריות טעמה בהסתפקות צנועה.
'השולחן הזה לא נכון. יש בו משהו מציק… הוא לא בסדר, הוא לא בסדר. צריך לשנות בו משהו.' מחשבות טורדניות מציצות במוחה, מושכות את כל תשומת ליבה. היא מרגישה שצריך לשנות משהו.
השולחן עשוי עץ בהיר, מכוסה במפה בהירה ומעט שקופה, אשר עליהם מונחים מגוון פריטים: ספרים, עיתונים, כוסות, מפתחות ועציץ. כבר שנים שהשולחן נראה כך, ולא נראה שלמישהו מבני הבית הסידור מפריע.
בתור צעד ראשון, היא מתחילה להוריד את החפצים מעליו. היא עושה זאת בחיפזון שלא מאפיין אותה, ומבלי משים חלק מהחפצים נופלים ומתפזרים לכל עבר. היא אינה טורחת להרימם כפי שהייתה עושה בזמן אחר.
על אף השינוי, אותו חלק במוחה נותר לא מרוצה. 'למה השולחן לא בסדר? הוא חייב להשתנות. אני חייבת לעשות משהו.'
אחותה ממשיכה בשלה, עוד מעט וגומרת את הארוחה. מחשבותיה כלל לא נתונות לחדר בו היא שוהה וסביבתו.
"מה נסגר עם השולחן הזה? הוא לא נכון…" היא אומרת ללא ידיעה. אחותה משיבה לה במבט מבולבל ותוהה שנמשך לרגעים ספורים בלבד.
'מה אני עושה? מה אני עושה? איך השולחן יהיה בסדר?… אה! המפה!'
כך בתוך חלקיק שנייה היא מעיפה את המפה מהשולחן, מפשיטה אותו ללא רחם. הוא ערום וחלק, קצת מלוכלך עקב מספר השנים הרב ששכן באותו מקום, באותו בית. רגליו מעט שחוקות ולא איתנות כבעבר אך נראה כאילו עדיין לא תם זמנו. יחסו עם המשפחה שאיתה חי במשך כל חייו הוא יחס חם ותלותי מצדו – סבם של ילדיי המשפחה היה הנגר שבנה אותו.
חסרונה של המפה לא השפיע על אי-שביעות רצונה. היא טרודה כלפני מספר דקות, מנסה לתקן נואשות את השולחן האומלל. היא בטוחה שהוא לא כפי שהיה אתמול, משהו בו השתנה – ולא עשה עמו טובות.
קריאת תסכול יוצאת מפיה, מכילה עצבים בלתי מתכלים. 'מה אני יכולה עוד לעשות?? הוא לא בסדר, ממש לא בסדר. אני חייבת לתקן את זה. אחרת… אחרת…' קריאת התסכול שבה ומתעצמת ככל שהדקות עוברות. זמן מורט עצבים.
אחותה לא יכולה להתעלם מהמפגן המשונה ושואלת אותה מה קורה. היא לא עונה לה, רק ממשיכה לקרוא בתסכול ובזעם.
"מה יש לך? מה נכנס בך?" אומרת אחותה בזלזול. "טוב שלא תתחילי להרביץ לכולם. יאללה, תפסיקי עם השטויות שלך." היא לא מתייחסת לאחותה, אלא טובעת יותר ויותר במחשבות.
היא לוקחת בזריזות מטלית וספריי ניקיון, משפשפת בכל כוחה את שולחן העץ, מתעכבת על כל לכלוך זמן כפול משצריך, מוציאה שבבי עץ קטנים וחדים ממנו, מנסה באגרסיביות לנקות ממנו הכל, עד הלכלוך האחרון.
"מה קורה פה?! זה לא עוזר! זה לא עוזר בכלום!" היא זועקת זעקת שבר מעמקי נשמתה, לא מסוגלת להכיל את השולחן ואת מה שמביא איתו. היא מרגישה נכשלת, שלא הצליחה לתקנו.
"הוא לא מתנקה! הוא לא מתנקה! למה הוא לא מתנקה?? מה לא בסדר איתו?!" עוד ועוד משפטים מלאי בלבול ומתח יוצאים ממנה, מגבירים את עצמת סופת הרגשות שמתחוללת בה.
אחותה לא יכולה שלא להתערב במחזה הטירוף ומתקרבת אליה בעוד היא מחזיקה את ראשה בחזקה מקובעת, כמעט תולשת את שערותיה. 'מה קרה לה פתאום? היא בסדר?' דאגה נוספת לראש אחותה.
צרחה. צעקה. זעקה. רקיעה ברגל, כמעט דמעות. אין באפשרותה להתמודד עם השולחן, היא לא יכולה להישאר איתו באותו חדר כשהוא כל כך… כל כך… כל כך לא נכון!
ידיים חזקות ואוהבות תופסות אותה בכתפיים, מסרבות לעזוב, מנסות להבין. "מה קרה? אמרי לי, אני אעזור לך! תירגעי, בבקשה ממך. הכל בסדר, הכל בסדר."
היא בוכה. היא בוכה באמת, כי אין דבר שעצוב לה יותר מזה. היא מתפרקת. היא מפסיקה להחזיק את חלקי גופה יחד, הרי היא בסך הכל שבר כלי. היא מליטה את פניה בכפות ידיה, לא רוצה לראות את אותו שולחן מקולל שגורם לה כל כך הרבה סבל.
אך מאמציה נעשו לשווא. המצב נותר עגום כשהיה, השולחן מלא טעויות כשהיה, והיא, היא מלאת מחשבות – כמו תמיד.