מועד לפורענות

סקאי אסף את הנגן מהמיטה חופן בידו את האוזניות הלבנות שהשתלשו מבין אצבעותיו, "יוקי" הוא קרא לכלבתו, וזאת קמה מרביצתה על כריו ומהירה אליו בקשקוש זנב שובב. הוא אחז בעדינות את ראשה הכלבי והמתוק מלטף אותה במבטו האוהב.
הוא טרק אחריו את הדלת, אוויר הלילה הנעים החדיר בו ציפיה, בקוצר רוח הוא תקע את האוזניות באוזניו ופנה בהליכה מרושלת למסלול הריצה שהיה במרחק רחוב אחד מביתו.
שריקה קצרה קראה ליוקי שהתרחקה מרגלו, הוא עמד בתחילת המסלול ואז הוא כרע על רגליו מחבק את יוקי ומיישיר אליה מבט, "יוקי, בואי נרוץ עכשיו," לחש אף שגם אם היה צועק לא היה שומע את עצמו בשל המוזיקה הקצבית שבאוזניו.
ואז הוא נעמד מרים את ראשו לשמיים מניח לשערותיו הארוכות לצלוף בפנייו, ללטף את גבו התחתון הוא חיכה עוד רגע נוסף כמצפה למשהו וכשדבר לא קרה הוא פתח בריצה קלה, לא, לא קלה. לא היה בריצתו שום דבר קל, כל מפגש של נעל הספורט השחוקה באדמת המסלול יצרה מאבק איתנים. האדמה סרבה להניח לרגל להנתק ממנה, אך שוב ושוב הרגל התרוממה נותרת חופשיה עד המפגש הבא.
סקאי רץ מהר, מהר מאוד הוא הטיח את רגליו בקרקע מעיף אפר לכל עבר, שפתיו חשוקות וזיעה קרה מרטיבה את כל גופו. לצידו יוקי רצה מתנשפת, לשונה משתרבבת בחוץ, היא עומדת בקצב שלו, היא תמיד עומדת בקצב שלו גם אם הוא רץ כל הלילה. רעם הרעים בשמים סקאי ציפה לטיפות המתוקות שירטיבו אותו, ואלא לא איחרו לבוא, שוטפות אותו במרץ מכתימות בבוץ את רגליו, את מכנסיו סקאי ממשיך לרוץ, ועכשיו רק רעש הגשם העוצמתי נשמע באוזניו, אפילו הנגן אבד בין הבוץ,
נותרו רק האוזניות שלא השמיעו דבר, וטעם הדמעות שחודרות מבין שפתיו ומשירות את טעמן המלוח על לשונו.
סקאי לא הבחין בדמות שעמדה מולו עד שנתקע בה ויחד הם נפלו מתבוססים בשלוליות. הוא ניסה לקום אך ידיים חלושות אחזו בו בכוח, על אף שסקאי היה חזק מאוד, הוא לא הצליח למצוא בתוכו את הכוחות להשתחרר.
"סקאי" הוא שמע צעקה, " אל תבכא, אני כן עכשיו" סקאי לא נאבק, הוא רק חיזק את חיבוקו וטמן את ראשו בכפלי בגדיה הרטובים. "ככה טוב יותר," אמרה מגוננת על הגבר הגדול שבידה, "אתה צריך לסלוח לה, " היא אמרה בביטחון, "רק ככה היא תשחרר אותך"
'אני לא יכול' חשב, 'התמונה שלה, יושבת על מעקה המרפסת שלי, כשהיא מחייכת את החיוך העצוב שלה זה שהמס אותי, שהטריף אותי שכל כך רציתי שיתחלף בחיוך אחר.
התמונה שלה שבורה ומעווותת לרגליי והחיוך הכל כך שנוא מרוח על פניה, התמונה הזאת. היא לא משחררת אותי. חשב מחליף כבתסריט תמונה אחר תמונה.
סקאי בכה בקול, הוא כלל לא שמע את עצמו, הוא כלל לא היה פה, הוא היה שם, טמון בחיוך האימים שלה בחיוך השבור של קייט.
" תסתכל עלי", ליזה פקדה עליו. ונעצה בעייניו המעונות חיוך עצוב, חיוך מוכר, חשב סקאי רגע לפני שליזה נעצה בחזה סכין קצבים גדולה ונפלה בזרועותיו "אני מצטערת" לחשה, "אני אשמה שאתה שבר כלי, רץ לבדך, אני הכנסתי את השגעון הזה לחייך, אני ענדתי לידכם את טבעות הנישואים הזולות שקניתם בשוק ברגע של חסכנות צדקנית, אני שתקתי כשהייתי צריכה לומר שקייט היא חברתי לחדר בבית החולים לחולי נפש
בבקשה תסלח לי?"