"מועדון ה 18-" ( מיועד לבני שמונה ומטה בלבד!)

מועדון השמונה עשרה מינוס

התחילה אצלנו בשכונה תופעה משונה למדי.
נפתח איזה שהוא מועדון סודי שהתחיל למשוך אליו את כל ילדי האיזור. איש לא יודע מי יזם את כל העניין ומה הרעיון מאחורי זה, אבל זה בהחלט הפך ללהיט מטריד בקרב ההורים.
"מועדון ה – שמונה עשרה מינוס" קוראים לו, והוא סודי כמו המשרדים של המוסד. כזה שכולם יודעים היכן הוא נמצא ואיש לא יודע מה מתרחש בתוכו. זה התחיל ממקלט קטן כפי הנראה, אך עד מהרה נפתחו סניפים נוספים של המועדון בכדי שיהיה די מקום לכולם.
הילדים היו יוצאים כפי שנכנסו ולעולם לא אמרו דבר על שנעשה בפנים. גם עם הענישו אותם."זה סוד" היו חורצים בתוקף ומוסיפים חיוך שובבי.
וועדת ההורים של העיר התגבשה לישיבת חירום בהולה. להיכן הולכים הילדים שלנו? מה הם עושים? מדוע לא אומרים דבר? מי עומד מאחורי כל זה? פעמים רבות דרשו להיכנס לאותם מועדונים אך תמיד נתקלו בהתנגדות. לא פלא שהם משתגעים.
הצטרפתי לאותה ישיבה והקשבתי בשקט לדברי ההורים המודאגים. "פעם אחת הגעתי למקלט ההוא ודרשתי להיכנס" פתחה אחת האימהות וכולם פסקו משיחותיהם הקולחות. פניה הנסערות מבטיחות סיפור תוסס. "יצא איזה מחוצ'קן חצוף ואמר לי שאין כניסה לאנשים מעל גיל שמונה עשרה" סיפרה האמא בהתייפחות. "שאלתי אותו אם הם מעשנים או שותים או עושים שם סמים. באמת דאגתי! הילדה שלי כזו ילדה טובה, היא אפילו אובחנה כמחוננת וזכתה במדליית כסף בשחיה… ". ההורים התחילו לגלגל עיניים. כן בטח, ילדה טובה משהו.
"הילד החוצפן הזה…" חזרה האמא למסלול הסיפור, "הוא אמר לי שהדברים האלו שתיארתי מיועדים לבני שמונה עשרה ומעלה. ואם סמים ואלכוהול זה מה שאני מחפשת, אז אני צריכה ללכת לחפש במועדון אחר" ברגע ששמעתי אותה אומרת את תגובתו של הילד התחלתי לצחוק. חשבתי שזה די חריף מצידו. בו ברגע הסתובבו אלי פרצופים חמורי סבר. כאילו צחקתי בצפירה.
"מי אתה?" שאל אבא מפולפל למראה. " אתה נראה כמו ילד. מה לעזאזל אתה עושה פה?" הנהנתי ופתחתי בהסבר. "שמי מייקל, ואני בלש פרטי. הזמינו אותי במיוחד מהעיריה לישיבה הזו שלכם. הם חשבו שאולי אוכל לעזור לכם" כמה גבות הורמו למשמע הטענה המפוקפקת.
"ואתה יכול לעזור?" שאלה האמא המתייפחת בקול מלא יאוש ודאגה. "תסתכלו עלי" ציוותי וההורים השתתקו. "בן כמה אמרת שאני נראה?" שאלתי את האב המפולפל והוא התחיל לחשב את גילי. "אתה נראה בערך בן שש עשרה." בו ברגע הקשתי עם אצבעותי. כאילו אומר לו "קלעת בול". הסברתי להם שאני בכלל בן עשרים ושתיים, ונשלחתי לכאן במיוחד בגלל התדמית הצעירה שלי.
ההורים התחילו להבין עניין וסגרנו על מחיר. מחיר לא רע יש לציין.
כבר בבוקר למחרת ניגשתי כשתרמיל מקושקש זרוק על כתפי לדלת המקלט של מועדון "בני שמונה עשרה ומטה". נקשתי על הדלת ומישהו צעק מעברה השני "מה הסיסמא?" כחכחתי בגרוני.
"אני חדש פה! אני לא יודע מה הסיסמא" הייתה שתיקה ונראה שהילד חושב. "אוקי" אמר בסוף ופתח את הדלת.
מולי עמד ילד שהגיע לי לפופיק. בטח עוד לא מלאו לו תשע שנים. הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש בחשדנות. אני נותרתי כך מבולבל וחיכיתי. לא ממש ידעתי למה לצפות. "צ'ארלי!" צעק הילד אל גרם המדרגות מאחוריו. כבר חשבתי שהוא עלה עלי איכשהוא. "צ'ארלי! יש בחור חדש!"
שמעתי קול צעדים מדלג במדרגות ומולי הופיע בחור נאה ומחוייך. "היי" אמר. "ממצב?" עניתי.
הוא נתן לי כיף חברי ולקח צעד אחורה להביט בי. "מאיזה בית ספר אתה?" שאל ולא איחרתי לענות. "אני פה חדש אז עדיין לא התעקלמתי. בדיוק עברתי לפה שבוע שעבר" הנער הנהן. "ומאיפה עברת לכאן?" גם לשאלה הזו הייתי מוכן.
"אני מלוס אנג'לס, בדיוק אני וההורים עשינו עליה" הבחור הנהן בהתרשמות. "יש לך אחלה עברית בשביל בחור שרק עבר לפה" אמר באנגלית מופתית והשבתי שלימדו אותי עברית מגיל צעיר. השתמשתי במבטא אמריקאי כבד שרכשתי בשנות צפיה של סרטי אקשן אמריקאים.
נשאלתי עוד כמה שאלות כלבסוף נראה שהנער השתכנע. "אני צ'ארלי, והקטנצ'יק פה הוא אמיר" הילד הקטן נופף לי בחיוך. "בוא, אעשה לך סיור קצר".
צ'ארלי הוביל אותי במורד המדרגות אל לב המקלט האטום. לא ידעתי למה לצפות, אבל שמחתי שהצלחתי לזכות באמונו. הוא לא נראה פראייר הצ'ארלי הזה.
"זה המועדון היחידי?" שאלתי בעודנו מתקדמים אל בטן האדמה. "מממ… ממש לא, יש את בית העץ בגן דובנוב, יש את הגג של החניון בדיזינגוף סנטר ובעצם יש עוד הרבה מקומות. זה כל הזמן משתנה, אבל עם הזמן כבר תכיר את כולם". ירדתי את המדרגה האחרונה בעקבותיו ולפני נגלה אולם ענקי מלא בקול צחקוקים ורעש חברותי. ריחות של חטיפים מלוחים ומאפים מתוקים השתלבו אל מעין בושם שריחף באוויר האולם. לכל מקום אליו הבטתי מצאתי פרצופים מחוייכים ועיניים נוצצות. היה מאוד קשה לעקוב אחר המתרחש, לילדים יש קצב שונה מזה שלמבוגרים.
חלק ישבו במעגל ושיחקו משחקי חברה, חלק השתעשעו עם כלי נגינה. חלק סתם ישבו וציירו וכמה אחרים פשוט נמנמו להם על הספות. הקירות האפורים היו כולם מלאים בציורי גיר וגועש והצבעים ממש הכאיבו לעיניים מרוב חוסר סדר. "ברוך הבא למועדון ה- שמונה עשרה מינוס" אמר צ'ארלי ומתח את ידיו לצדדים מנוגדים. המחזה הזה היה מרהיב במלוא מובן המילה. "הנה, פה אתה יכול לקרוא את החוקים" אמר והצביע על מודעה שתלויה על הקיר בפתח המדרגות.
"קודם כל, כל מי שפה חייב להיות מתחת לגיל שמונה עשרה. אבל את זה קל להבין לא?" הצלחתי להנהן למרות ההלם שאחז בי. "החוק השני הוא שאסור להחליף אף מילה בנוגע למה שמתרחש פה. לא עם ההורים ולא עם אף אחד מבחוץ. זה חוק חשוב מאוד! אתה מקשיב?" הסרתי את עיני מההתרחשות הקולחת בחדר והנהנתי.
"החוק הבא שהוא שאסור לדבר על העתיד. כאילו, מותר לדבר על חלומות ושאיפות אבל אסור לך להגיד שמחר יש לך מבחן או משהו כזה. זה ברור?" הנהנתי. "החוק הרביעי אומר אותו הדבר גם לגבי העבר. אסור לך להגיד שאתמול היה לך יום רע. זה היה אתמול כך או כך, אז אין טעם לדבר על זה. בסדר?" הנהנתי.
"זה הכל בערך. נראה לך שתוכל להסתדר? בוא, אני אכיר לך כמה מהחבר'ה". הצטרפנו למעגל של ילדים בעיצומו של משחק מונופול. הם התווכחו וצחקו וצירפו אותנו במהרה להתנהלות הנמרצת. "היי! מי אתה?" שאלה בחורה שנראית בת ארבע עשרה. היה לה חיוך כזה מאוזן לאוזן שנראה היה מקועקע לפניה. צ'ארלי הסביר לה שאני בחור חדש מלוס אנג'לס, ואני קצת ביישן. היא מייד נתנה לי נשיקה על הלחי והזמינה אותי לסטודיו מאוחר יותר. לא ממש הבנתי את פשר ההזמנה, אבל צ'ראלי מיהר לשלוף אותי מהבלבול. "יש חדר נוסף במקלט שמשמש סטודיו לריקוד. אני אראה לך אותו עוד מעט. רוב הילדים פשוט משתגעים וקופצים לקול המוזיקה, אבל אפשר גם ממש להתאמן על צעדי ריקוד אם מתעלמים מהזעטוטים". הוא חתם את ההסבר בקריצה חברית והנהנתי.
עברנו לקבוצה אחרת שניגנה בכל מיני כלי נגינה. היה שם ילד בן עשר שזייף בחליל צד, ילדה חסרת קצב עם תוף מרים, ילד עם משקפיים מרובעות שהקיש על דרבוקה ועוד נער מבוגר שניגן בגיטרה. הוא דווקא ידע מה הוא עושה. ניצלתי רגע שקט בכדי לשאול את צ'ארלי מה קורה לילדים שמגיעים לגיל שמונה עשרה. בתגובה הוא הצביע על זוג נערים בפינה המרוחקת של המקלט. הם היו בעיצומה של שיחה בינם לבין עצמם. "מחר יש להם יום הולדת והם יהיו בני שמונה עשרה" התחיל להסביר והנהנתי כהרגלי. "היום נעשה להם מסיבת פרידה שלא ישכחו, והחל ממחר הם כבר לא יוכלו להיות פה יותר." חזרתי להביט בזוג הנערים. היה עצב לא מוסבר בעיניהם ובו בעת גם שמחה קורנת. כאילו זכו להיות חלק מדבר נפלא. "יהיה אסור להם להגיד דבר על המועדון כמובן, זה עוד חוק".
צ'ארלי עזב אותי ומהר מאוד התחברתי ליתר הילדים. שיחקתי איתם קלפים וזייפנו יחדיו את הלהיטים שנשמעו ברמקול. הילדה החמודה בת הארבע עשרה משכה אותי ביד אל הסטודיו ואפילו רקדתי קצת. זה היה חסר טעם לחלוטין אבל כייף לא נורמלי. הצלחתי לשכוח כמה פעמים שאני בכלל לא בן שש עשרה ולמעשה בוגר בהרבה מכולם פה.
צ'ארלי תפס אותי באמצע הריקוד וביקש שאעזור לו עם העוגה למסיבה. הלכתי בעקבותיו לכיוון חדר אחר. נראה שהמקום הזה אפילו גדול בהרבה מכפי שהוא נראה תחילה. בחדר ההוא עסקו תריסר ילדים מרוכזים למראה ביצירת קישוטים בכל הצבעים. קבוצה אחרת ניפחה בלונים ועוד קבוצה אחרת הייתה אחראית על סידור הכיבוד על השולחן. אחד הילדים הצעירים הגניב נחש גומי אל פיו וחייכתי אליו. תחילה הוא חשש שאנזף בו, אבל קרץ לי בחיוך כשהבין שהסוד שלו שמור אצלי.
התחלנו לקשט את העוגה. צ'ארלי ערבב קצפת ופיזר סוכריות צבעוניות ללא סדר. הוא נראה רציני כאומן בעת יצירה, למרות שאין דרך להשוות את העוגה חסרת הסדר ליצירת אומנות של אף אחד.
"צ'ארלי… רציתי לשאול אותך משהו" הנער הנאה הרים אלי אצבע כמבקש עוד כמה רגעים. הוא בדיוק סיים להניח כמה דובדבנים מתוקים במקומות אקראיים על ראש העוגה. "למה המועדון הזה סודי בעצם? כאילו, אין פה שום דבר רע להסתיר" צ'ארלי חייך אלי בשובבות.

"בדיוק מאותה הסיבה שדברים לבני שמונה עשרה ומעלה הם סודיים… אתה מבין?"
היה קל לראות שלא הבנתי.

"אלו לא הדברים שאנחנו עושים שנותנים להם משמעות. אלא החשיבות שאנחנו מעניקים לאותם דברים. למשל…"
המשיך צ'ארלי וליקק את אצבע מלאת שוקולד.

"אם כל הדברים האסורים שמבוגרים עושים היו מותרים לנו, אז זה לא היה כזה מעניין נכון? ילדים לא היו מתחילים לעשן ולשתות ולהסתבך".
הנהנתי.

"ככל שיש יותר חוקים סביב משהו, אז הוא יותר מדגדג את הסקרנות. בעיקר אם זה משהו שיכול לפגוע בך, אז אתה עוד יותר רוצה לדעת מה זה הדבר הזה".

לא יכולתי שלא להסכים. בדיוק מהסיבה הזו התחלתי לעשן.
"אבל צ'ארלי… אני עדיין לא מבין מה הקשר. כאילו, הדברים שעושים פה במועדון לא פוגעים באף אחד נכון?"

"תביט סביבך אל האושר הבלתי מבוטל סביבינו. כולם מחייכים. כולם מאושרים. כולם חולקים וחיים את הרגע. כמה הורים אתה מכיר שבאמת לוקחים את הזמן לעשות את זה?"

חשבתי על השאלה לכמה רגעים ונוכחתי לגלות כמה מעטים כאלו אני מכיר. לפתע כל המבוגרים בעולם נראו אפורים בזכרוני.

"אז עצם העובדה שאנחנו מגוננים על הדברים התמימים האלו עם סודות ומועדונים. אנחנו בעצם מגדירים אותם כדברים חשובים שאסור להתייחס אליהם כמובן מאילו! אם צחוק חסר הסבר או שמחת חינם היו אסורים, אז אני מבטיח לך שכולם היו צוחקים ושמחים הרבה יותר".

לא הזדקקתי להסבר נוסף. כל מילה קלעה לי ללב כמו חץ למטרה.
אחרי המסיבה הודיתי לצ'ארלי על היחס החם ואמרתי שלום לכל הילדים. התחלתי להתגעגע אליהם עוד לפני שעזבתי. הרגשתי כמו ילד שמלאו לו שמונה עשרה ועליו להיפרד מדבר נפלא.
יומיים לאחר מכן התקיימה ישיבה נוספת של וועד ההורים. החזרתי להם את הכסף והתנצלתי. אמרתי שלא הצלחתי לגלות דבר.