מול המראה

21/03/2012 842 צפיות 3 תגובות

משום מקום, התחלתי להסתכל על המראה. היא נראת לי מלוכלכת מאוד, אני מצליח לערפיל את עיניי ולהוציא את הפוקוס. מעניין אותי כמה עיניהם של מנקי החלונות לבטח נדפקות, להוציא את הפוקוס, להחזיר את הפוקוס, להוציא את הפוקוס ולהחזיר שוב…
ואז אני חושב. המשקפיים שלי. אומנם יש לי אותם שנים רבות, אבל זה לא שאני בהכרח שם לב לזה. המשקפיים של אבי תמיד מתלכלכות במאפייה. הקמח כל הזמן נדבק למשקפיו והוא מתעצל לנקותם פעם אחר פעם.
ואני מתחיל לנקות את המראה. שכחתי לציין זאת, אני בחדר הלבשה של שחקנים, לפני הופעה גדולה. לא גדולה באמת… אבל אני סתם אוהב לעזור לחבריי לשורות האומנות. ואני רואה אותם משתעשעים ביניהם, צוחקים. ואני… שקט. בצד.
ואני מסתכל על המראה. העייפות שלי מתחילה לחדור לעצמותיי, לרגשותיי. אני אדיש לכל, אבל חושב. חושב המון. אני רואה את השחקנים נוגעים אחד בשני בצחוק, משתעשעים. וזה משעשע, שלא תבינו לא נכון. אבל אני שומע מאחוריי את הרעש. ורואה מלפניי את המעשה. ושותק.
ואני קם ממקומי, הולך ממקום למקום. כולם עוסקים במשחק שלהם, בחוץ לחדר ההלבשה. ואני מחכה להפסקה שבה אשתעשע עם כולם. אבל בינתיים, הפוקוס שבעיניי נעלם וחוזר על עצמו, בזמן שאני מנקה חלון חד-צדדי זה.


תגובות (3)

סליחה אבל סיפור גרועעעע ברמות על

22/03/2012 11:43

מוזר, חביב, שוב מוזר, זאת אומרת, מושלם!

22/03/2012 11:47

נשמע נחמד..
לסופרת היפה, תתנצלי זה שאת לא אוהבת זה בעייה שלך את לא חייבת להיות כל כך בוטה!!!

22/03/2012 11:51
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך