מוכרת הלבבות

היא עמדה ברחוב בדיוק כמו כל סוחר אחר, ומכרה את סחורתה, בדיוק כמו השאר, רק שהדברים שהיא מכרה היו מעט שונים.
רוב הסוחרים במקום מכרו שטיחים או פרחים, לפעמים אפילו תכשיטים, אך, את מה שהיא מכרה היה ניתן למצוא רק אצלה, היא מכרה לבבות.
לא לבבות פיזיים, כאלו שמזרימים דם לגופכם, לא, היא מכרה לבבות אשר מרגישים, מתאהבים, ואפילו נשברים.
איש כמעט ולא שם לב אליה, למרות צבעיה הבוהקים, הכול היו עסוקים מידי בחייהם האפרוריים וברגשות השליליים שלהם, לא מוכנים לעצור לרגע, אפילו לא בשביל מוכרת הלבבות היחידה בעולם.
"אדוני, האם תהיה מוכן לקנות לב?" היא שואלת, קולה שמח וחיוכה רחב, אף על פי שמעטים הם האנשים ששמים לב אליה, היא עדיין הייתה אופטימית כתמיד, מוכנה לחייך לכול איש אשר יהיה מוכן להחזיר חיוך ולפעמים אפילו לאלה שלא.
"האם במקרה את גם מתקנת אותם?" הוא שאל יותר כבדיחה מאשר שאלה אמיתית, עיניו היו עצובות, פגועות, והחיוך על פניו היה קטן וציני, כמו אדם המאתגר את החיים לנסות ולפגוע בו עוד.
"לא, אבל אם תמשיך עד קצת במורד הרחוב, תראה את החנות של מתקנת הלבבות." היא אומרת, והוא לא בטוח אם להאמין לה או לא, משום שזו יכולה להיות בדיחה, בדיוק כפי שרבים אחרים הבטיחו לעזור לו, אך במקום זאת רק שברו את ליבו יותר ויותר.
"יום טוב אדוני." היא אמרה, ומשום מה, חיוכה גרם לו לבטוח בה, היה בו משהו תמים, כמעט שביר.
האיש הלך אל חנותה של מתקנת הלבבות, כמובן, אך משום מה, ליבו היה כבד יותר ויותר כאשר הוא התקרב, כאילו זו לא בחירה טובה, כאילו היה עדיף לו ללכת הביתה ולסיים עם זה, להשאיר את ליבו שבור ופשוט לחיות עם זה.
"סליחה?" הוא שואל כאשר הוא נכנס אל החנות, הקירות של החנות כמעט וריקים מלבד מספר קשקושים ושרבוטים של לבבות על הקירות, היו הרבה משפטים ליד הקשקושים, אך הוא לא הבין אותם, הכתב היה קטן מידי ובשפה שהוא לא הכיר.
"כן?" עונה קול מירכיתי החדר וכאשר הוא מסתובב בחזרה אל הדלפק, עומדת מולו אישה, שערה אסוף ברישול ובגדיה מלכלכים, אך הוא היה חייב להודות כי היא הייתה האישה הכי יפה שראה בחייו.
"אני-" הוא החל לומר ואז הבין כמה מגוחך הוא עומד להישמע."אני צריך שתתקני לי את הלב." הוא אומר בסופו של דבר, ושקט משתרר בחדר, הוא ידע שזו הייתה טעות, והוא עמד ללכת משם, אך היא תפסה בידו.
"אני לא אוכל לבדוק את הנזק אם תמשיך לזוז." היא אומרת, והוא מפחד להרוס משהו שהוא לא מבין בו, ולכן הוא עומד בלי תזוזה בזמן שהיא בוחרת את חלל חזו, עיניה לא מסתכלות אליו, אלא יותר דרכו בדרך שגרמה לו להרגיש אי-נוחות.
"אתה תהיה בסדר." היא אומרת בסופו של דבר ומנגבת את ידיה במגבת מלוכלכת, ומעיפה קווצת שיער סוררת מפניה.
"הוא מעט חבול, אך הוא כבר מתחיל להחלים, פשוט תיתן לו זמן." היא אומרת וחיוך מפציע על פניה, כאילו זה דבר טוב, שזה אומר, משהו שהוא לא מבין.
"אתה תחייה." היא אומרת לאחר שהיא רואה את הבלבול על פניו, והיא צחקה, צחוק משוחרר ומדהים, מהזוג שמרפא לבבות וגורם לאנשים להתאהב.
"תאמין לי, אתה המקרה הכי קל שאי-פעם נכנס מבין הדלתות הללו." משום מה, הוא האמין לה, באותו בוקר, הוא עוד האמין שהלב הפצוע שלו הוא הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות בחיים, אך עכשיו, לאחר שהוא ראה את העצב בעיניה ואת היכולת שלה לצחוק לנוח ליבו, הוא הבין כי זו רק פציעה שיטחית.
"אם לא אכפת לך, את יכולה לתת לי דוגמה למשהו גרוע יותר?" הוא לא ידע למה הוא היה צריך דוגמה אולי פשוט בשביל לשכנע את עצמו אפילו יותר.
"אתה מכיר את מוכרת הלבבות במעלה הרחוב?" היא שואלת, אך היא לא מביטה בו, ראשה כבר עסוק בדברים אחרים, אך היא עדיין מדברת איתו, ולכן לאחר שהוא מהנהן, היא ממשיכה.
"אין לה לב בכלל." הוא מופתע, כיצד היא יכולה למכור לבבות אם אין לה אחד?
"וזה יקירי, דבר מה גרוע יותר מליבך החבול קלות."