מה שתרצי, יקירתי

כמו אז, אני רצה. כל כך מהר. רגלי דוהרות על השביל. חצאיתי מתנופפת באחת ובשנייה נדבקת לרגליי. אני מעיפה מבט חפוז לאחור, עדיין לא עוצרת. לבי פועם בחוזקה, רק עוד קצת ומזנק החוצה.
נשימותיי מתעצמות. עגלי הזיעה נוטפים ממצחי. שיערי השחור קשור בזנב סוס לאחור, זנב ארוך ומתפתל המבקש לברוח ולא למשוך תשומת לב יתרה. אני עוצמת את עיני, רק לשבריר שנייה, ריסיי נצמדים לעורי, קיר שחור מופיע בדמיוני, קיר דרכו אני שואפת לעבור ואף לשבור. עיני נפתחות ואני שבה להביט על הדרך. כל כך ארוכה. לא נגמרת. שיחי קוצים תוחמים את השביל, שלא אחצה בשגגה, שלא אפלוש לאדמה אסורה.
"רוזה," לחישה מהדהדת. אני נבהלת, מבטי רוקד בעלטה.
"בואי לכאן," אני שומעת קול, הוא קורא לי. אבל, לאן?
"רוזה," חוזרת הלחישה.
"אני פה!" בוקעת צעקה מגרוני, רגלי כמעט עוצרות ממנוסתן.
"רוזה," מתעצם הקול.
"הראה לי את פרצופך!" אני דורשת ועוצרת במקומי.
מישהו מגיח מלפנים, דמות אפלה לבושה שחור, גבהת קומה ומסכה עטורה על פניה.
"רוזה," הקול הגברי נשמע עתה קרוב יותר מתמיד.
"מה אתה רוצה ממני, מי אתה?" שאלתי בחשדנות בעודי מתקרבת צעד אחר צעד לקראתו.
"למה את כל כך משתוקקת לגלות את פרצופי כשאינך מכירה בשלך?" ענה הקול במעט זלזול ובמסתוריות ניכרת.
"למה הכוונה?" גבותיי עולות בפליאה.
"את יודעת," ענה.
"אתה לא מכיר אותי,"
"יותר מידי טוב, יקירתי," יכולתי לזהות את חיוכי ממרחקים.
"אתה יודע משהו שאני לא יודעת! גלה לי!" ביקשתי כמתחננת לפרוסת לחם.
"לא משהו חדש שאת לא יודעת,"
"למה רדפת אחרי?" שאלתי בסקרנות.
"אם כך, את חושבת שאת ראויה לרדיפה?"
"ממש לא!" צעקתי, למה הכוונה? מה אני לא מבינה?
"אם כך, חשבי." אמר ברצינות.
החלתי מריצה בראשי את כל טלטלות הדרך שעברתי עד כה, את הפעמים בהם כמעט התפתיתי לעבור את שיחי הקוצים ונסוגתי לאחור. את כל אלו שתמכו ואת אלו אשר השארתי מאחור. כל כך הרבה עברתי, האם זהו דיני?
"מתתי?" שאלתי בתום.
דמותו האפלה של היצור צחקה בקולי קולות ומסכתו הופנתה ישר אלי.
"כמובן שלא,"
"אני מרגישה כמו חשודה." עניתי בעצבנות.
"את החשודה של עצמך," אמר.
"אתה מבלבל אותי, עדיף שתשתוק."
"את בטוחה שעדיף שאשתוק?" התגרה בי.
"ברור שלא, הרי אתה כאן מסיבה מסוימת," עקצתי בחזרה והוספתי בשינוי טון קיצוני, "בבקשה תספר לי."
"לפני שהכרת את הדרך, הייתה נקייה וצחיחה, ללא שום טביעת רגל זרה. לאחר שהחלת לצעוד בה המוני דברים השתנו, עוברי אורח הופיעו, סימני שביל, צמחייה מרובה ולפעמים אף נבילת גבעולים. עברת רבע מהדרך, וכעת תוכלי להגדיר אם הדרך שעברת הייתה על הצד הטוב ביותר או ההפך. אם אהבת את שראית, סימן שניצלת אותה לטובה והתקווה היא שתמשיכי כך עד סופה. אם שנאת את השביל, הזיעה העיקה, ההליכה הציקה, הנוף הרתיע והפריע למנוחתך, אזי את בבעיה. חשבי למה זה כך, מה תוכלי לשנות בכדי להקל על הליכתך בדרך זו. חשבי על אחרים, על התרומה שלך לדרכים האחרות והשונות המקבילות לשלך. האם עברת אי פעם את שיחי הקוצים? אם כן, האם המשכת במעשייך? נסוגת לאחור? למדת להעריך את דרך הישר? אם לא, האם אי פעם תרצי לנסות? חשבי על הדרך שבה תעברי ונסי ככל האפשר ליפות אותה על ידי שתילת צמחים ופרחים והוציאי מהקרקע את העשבים השוטים. קבלי אחריות על דרכך, עצבי אותה בחפצות נפשך. כמו כן, זכרי לא לצעוד לבד, אין יותר גרוע מדרך בודדה." אמר בשילוב ידיים.
"וואו, תודה." הצלחתי סוף-סוף להוציא דבר מה מפי. חייכתי בנפשי.
"אין בעד מה,"
"אני מקווה שהעצות שלך יעבדו!" הגברתי את קולי כשהדמות הסתובבה בגבה אלי.
"אני בטוח שכך, לא סתם קוראים לך רוזה," אמר בחום שמילא את כל גופי.
"רגע!" צעקתי, "מי אתה?"
"מה שתרצי, יקירתי,"