מה שקרה בשנות השמונים…

* למה שאני כותבת אין כל קשר לסדרה המצליחה של שלום אסייג- "שנות השמונים"

לאחר שירות בצבא בתל השומר, הגעתי הביתה כשהאימונית תלויה על ידי ולגופי גופייה דקה.
לפתע שמעתי צעקות מהשכנים מלמעלה ואנחות של אדם מבוגר. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שמכים את אחד השכנים.

" שכנים מנייאקים! "צעקתי לעברם. דפקתי בחוזקה על הדלת וצעקתי לאמי שתפתח.
" מה קרה? למה אתה דופק ככה?! " " תני לי להיכנס! יש אצל מלכה, השכנה מלמעלה מישהו שמכה את ילדיה! " אמי הסתכלה עליי בפרצוף מופתע.
עליתי מהר לחדרי וניסיתי לראות מה קורה שם.
" שכנים מניאקים! שכנים מניאקים!"ירדתי במהרה לסלון שם הייתה אמי המודאגת וחברתו של אחי.
" התקשרי למשטרה! חייבים למנוע רצח! אני הולך למנוע רצח!"
חברתו של אח שלי הסתכלה עליי בפנים קפואות בעוד שאמי רצה לעבר הטלפון החוטי.
"מהר, תבואו! מישהו מרביץ לשכן מלמעלה!" אמי שאגה אל תוך הטלפון.
נשמעו מלמעלה צעקות חזקות ואנחות. " אוו.. אוו!"
הניידת הגיעה מהר ומתוכה יצאו כמה שוטרים מלווים באקדחים, אמי פתחה את הדלת בעוד שרצתי אלייה.
" מה את עושה? הם דרוכים! הסתתרו, הם יפגעו בכן!" השוטרים עלו לקומת השכנים והופתעו למראה עיניהם. " הוא עוד ירצח אותו!"המשכתי לצעוק. " אני מכיר את הגניחות האלו, הוא מכה אותו בגב! עוד מכה אחת והוא ימות!"
נשמעה דפיקה בדלת ואמי פתחה במהרה. השוטרים הסתכלו על אמי ואז עליי, צחקקו וחשבו מה להגיד.
"גברת, אין שם כל מקרה אלימות. זה רק השכן משפץ את ביתו. העובד שלו אילם ולכן כל האנחות האלה."
אמי וחברתו של אחי הסתכלו על השוטרים בפליאה ואז העבירו את מבטן אליי בכעס ואני רק שתקתי במבוכה.