מה שנקרא… אהבה?

זה קרה בסוף הקיץ. חזרנו לבית הספר, בדיוק עליתי לכיתה ז׳, לחטיבת הביניים. איזה התרגשות זאת הייתה אז, סוף סוף להיות עם הגדולים.
זה היה החלום שלי אז, להתחיל ללמוד חומר רציני, ולא השטויות שלמדנו ביסודי. אבל מוזר איך הכל הסתדר בסופו של דבר…
פגשתי אותו. הוא היה הנער הכי מדהים שפגשתי כל החיים.
הוא היה שתי שכבות מעליי, בכיתה ט׳. החיוך שלו היה מה ששבה אותי. נכנסתי לבית הספר בפעם הראשונה עם חברה טובה שלי, ושם הוא היה, עמד וחייך עם החברים שלו. בטח צחק מאיזה בדיחה שחבר שלו בדיוק סיפר לו.
לא יכולתי להסיט את העיניים ממנו. הוא מיגנט אותי עם כל חלק קטן שהיה בו:
החיוך הממיס שהיה הדבר הראשון ששבה את ליבי, הגומות ההיסטריות שלו היו הדבר העיקרי שחשבתי עליו לפני שהלכתי לישון בלילה.
העיניים בצבע דבש, שגרמו לכל הגוף שלי לרצות אותו יותר ויותר (אני יודעת שהייתי רק בכיתה ז׳, אבל היי – ההורמונים).
תווי הפנים שלו הזכירו לי כל שחקן הוליוודי אפשרי, אבל מהסוג הטוב והמשובח ביותר.
רק רציתי לחייך אליו כל פעם שראיתי אותו, ולחבק ולנש…
אוקיי, סטופ.
זה לא היה כזה חלומי, אחרי הכל.
הוא בדיוק יצא עם מישהי בשכבת הגיל שלו. זאת אומרת, ברור, הוא היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
הוא תמיד צחק על הקטנים, על השכבה שלי בעיקר, והריץ עלינו בדיחות עם החברים שלו. לא רק איתם את האמת, היה די ברור גם ברשתות החברתיות שהוא צוחק עלינו.
יום אחד הוא העלה פוסט וכתב ״אני לא מאמין. כל הגמדות האלה רצות אחריי במעגלים. בבקשה אלוהים, תעשה לי טובה, רציני? הן?! חחחחח״
אבל לא יכולתי, בכל זאת לא יכולתי.
לא רדפתי אחריו, לא החלפתי איתו מילה, עד שהגיע היום ו״בטעות״ נתקלתי בו במסדרון.
כמו שבסרטים האמריקאיים האלה, סחבתי ערימה של ספרים חדשים ונתקלתי בו. כל הספרים נפלו והתחלתי להרים אותם לאט לאט, בזמן שהוא עוזר לי. הסתכלתי לו בעיניים והוא הסתכל לי גם, והרגשתי את הנשמה שלו חודרת לשלי.
הוא הרים את הגבות שלו, והניד בראשו בבלבול רב, והלך. הוא פשוט הלך. בלי להגיד כלום. לא ״קחי״, לא אמר ״בבקשה גמדה״ – פשוט כלום אחד גדול.
הלכתי הביתה מבולבלת באותו יום. ההליכה גרמה לי לחשוב קצת, וכמעט הגעתי למסקנה שאולי הוא לא האחד שחשבתי שהוא.
אבל אז, משום מקום, הוא הופיע. ואני הייתי בהלם מוחלט. תמיד הייתי לוקחת את הדרך הזאת הביתה, ובחיים לא ראיתי אותו הולך בא, או אפילו חולף במקרה ברחוב.
אז היה הרגע שנפל לי האסימון, הוא השכן החדש שלי. המשפחה שלו בדיוק עברה דירה, וכמובן שהוא עבר יחד איתם, איזה ברירה יש לו?
הוא ישב על הדשא עם כדור הכדורגל שלו מונח לפניו, כשכמה ילדים קטנים מסתובבים מאחוריו ומצחקקים.
הוא הרים את המבט שלו אליי והלב שלי נעצר לשנייה. ואז הגביר מעל המהירות המותרת.
הוא חייך. אותו חיוך ממיס שגרם לי להתאהב בו. הוא ניגש אליי והייתי מוכנה לכל עלבון, קללה או יריקה שלו לכיוון שלי. הוא אמר לי ״היי, אני השכן החדש שלך, את הילדה שעזרתי לה עם הספרים, לא?״ הנהנתי. הוא חייך וגיחך בקטנה כשהוא ראה אותי מסמיקה.

~כעבור שלוש שנים~
אני והוא נהיינו ידידים. זאת אומרת, לא ניסיתי לעשות כלום. גם הוא לא. אבל היינו מדברים לפעמים, מעבירים צחוקים ומרכלים.
הוא עמד לעזוב לקולג׳. היה לי ממש קשה עם זה בפעם הראשונה שהוא סיפר לי. ניסיתי להישאר אדישה אבל מה שעשיתי היה בסופו של דבר לתת לו חיבוק ענק ופתאומי. כמעט בכיתי.
ואז הגיע היום האחרון של הלימודים שלו. כל השכבה שלו התאספה ועשו להם טקס, עם הגלימות והכל. ישבתי בקהל ולא הסטתי את העיניים ממנו, הרגשתי את הגאווה שלו ושל כולם. אבל היה לי אכפת רק ממנו.
לרגע אחד קטן, חשבתי שהמבטים שלו הצטלבו, אבל כנראה זה היה רק בדמיון שלי.

~כעבור 7 שנים~
ישבתי בבר בשכונה שבה גרתי כל חיי. בדיוק החבר שהייתי איתו 3 שנים נפרד ממני, או יותר נכון זרק אותי לקיבי… לא משנה.
הזמנתי את המשקה השלישי שלי, הייתי הרוסה. נתתי למטומטם הזה 3 שנים מהחיים שלי, כל מה שרציתי זאת טיפת נחמה.
ואז הוא נכנס לבר. הוא לא השתנה בכלל, הוא רק נהיה יותר יפה ושרירי. הוא זיהה אותי, אני לא השתנתי כמעט בכלל (חוץ מזה שגדל לי החזה קצת) אבל אותו זיהיתי בעיקר לפי החיוך שהוא נתן לכיוון שלי.
הוא התיישב לידי, התחבקנו והתחלנו לדבר על החיים שלנו ומה שקרה לנו במהלך השנים. צחקנו, בכינו, שמחנו אחד בשביל השנייה. החיבור בינינו היה מידי, התחלנו לשפוך את כל מה שהיה לנו על הלב, כאילו היינו בקשר כל הזמן הזה, כאילו הוא החבר הכי טוב שלי.
ואז, כנראה בגלל המשקאות הרבים ששתינו, התנתקנו. הקראש שלי מכיתה ז׳ ואני – התנשקנו.
ככה התחלנו להיפגש.

~כעבור שנתיים~
הוא הציע לי נישואים. זה קרה במפתיע לגמרי, לא ציפיתי לזה בשום צורה. הוא לקח אותי לחופשה ביוון, ובנקודת תצפית מדהימה, שלף את הטבעת. בכיתי, אמרתי כן, וכל החופשה אחרי זה הייתה יותר ויותר מדהימה.
התחתנו בערך כארבעה חודשים אחרי. זה היה אחד הימים הכי מדהימים בחיי. התחלנו להעלות זכרונות מהשיחה הראשונה שלנו, על הדשא בבית הישן שלו, מהמפגש האקראי שלנו בבר ובהצעת הנישואים המדהימה.
הוא סיפר לי שהוא התאהב בי ברגע שנתקלתי בו במסדרון בבית הספר, הוא הופתע לדעת שתכננתי את כל הדבר. הוא סיפר לי שהוא היה מבולבל כל כך, הוא בדרך כלל לא התאהב בבנות שיותר קטנות ממנו. ואז הוא סיפר לי שהוא בכלל לא רצה לעבור לאותו בית ושהוא היה כל כך עצבני באותו יום, עד הרגע שבו הוא עזר לי.
שלושה חודשיים אחרי, גיליתי שאני בהריון.

~כעבור 20 שנה~
ילד, ילדה, תאומים, ילדה. זה הסדר של הילדים שלי,שלנו, הלידות שלהם. הוא הבעל הכי מדהים שיכולתי לבקש, האהבה היחידה והכי גדולה של החיים שלי. הוא הכל בשבילי – הוא הבעל שלי, החבר הכי טוב שלי, הפסיכולוג שלי, האהוב שלי. לא יכולתי לדמיין את החיים שלי מסתדרים בצורה יותר טובה מזאת.
אני מודה לגורל, מודה לאלוהים, אני לא יודעת למה אני מודה אבל אני מודה. מודה על הבעל שלי, על הילדים שלי, על החיים שלי.

~כעבור 40 שנה~
אני גוססת. הוא גוסס. שנינו שכובים במיטה זוגית, מחכים לגורל. כזה הוא, לא? אי אפשר לצפות לחיי נצח, אבל החיים שלנו, שהיו לנו, מספיקים לנו, הם הנצח שלנו. העברנו אותם יחד, בזמנים הטובים ובזמנים הרעים. הוא היה שם בשבילי תמיד, וכך גם אני בשבילו. אני מודה לגורל, על הכל.
הוא כרגע לידי ואני מסתכלת אליו בעיניים דומעות, הוא מחייך אליי עם החיוך הממיס שגרם לי להתאהב בו, עם העיניים בצבע דבש שגרמו לי לחלום יותר מידי. הוא מחייך ומחמם לי את הלב. אני אוהבת אותו, הרבה יותר ממה שאהבתי אותו פעם. כי כל רגע איתו, כל שנייה שבה אני נושמת אני מתאהבת בו, יותר ויות