מה שלומך בתשלום

מצד אחד זה קשה, שאין לך רישיון – להסתמך על אוטובוסים ואנשים שיסיעו אותך ממקום למקום, אבל לא משנה לי, כבר וויתרתי, יותר מידיי עבודה. מצד שני, הצד שאני אישית יותר אוהב, אפשר לישון בנסיעות, שזה פגז אם זה נסיעות ארוכות, טילים, קרקס, גיטרה חשמלית אחי. מה שבא לכם, אני לא שופט. בקיצור זה סבבה. לפחות זה היה עד לפני שבוע. זה היה ביום רביעי אחד, ראיתי נער שמנמן עם חולצה של עירוני ה'. לא חשדתי במחוצ'קן, פשוט החזרתי את הראש לחלון ועצמתי עיניים. פתאום תפיחה על הכתף העירה אותי:" רוצה שאשאל אותך מה שלומך? זה בתשלום כמובן". הבטתי בו כאילו נפל על הראש, "בתשלום?" נענעתי את ראשי במבט חיוור וחצי חיוך, "כן, זה עסק שפיתחתי בזמן הפנוי שלי, כל יום בדרך לבית ספר אני שואל אנשים מה שלומם, מקשיב והם משלמים לי על השירות". לא ממש הבנתי באיזה שירות מדובר, זה לא שאיכפת לו מהאנשים, וגם להם, אולי הוא אוטיסט וזה סוג של התרמה למוגבלים שכלית? "למה שאני אשלם לך להקשיב לי? אתה לא פסיכולוג, וגם אין לי כל כך מה לספר. גם אם היה בטח שלא הייתי משלם לילד קטן…", "וואו, למי אתה קורא ילד קטן" הוא קטע אותי בחוצפה, "אני עוד שבועיים בן שלוש עשרה". האמת שהייתי קצת מופתע, בטח הוא טבעוני וכל הדיבור הזה שלו, והמידת אקסרה לארג' זה מההורמונים שיש בחלב סויה.

"לא משנה, בכל מקרה אני לא מעוניין. כשאני הייתי ילד לא הייתי מתחיל לדבר עם זרים אם ראיתי שזה מציק להם, ואם ראיתי שהם צריכים "שירות כלשהו" כמו לסחוב שקיות של סופר או לקום כדי שיוכלו לשבת, בטח שלא הייתי דורש מהם שכר". בשלב הזה כבר סתם הייתי עצבני אז המשכתי לנזוף בו. אולי הוא היה רגיל לזה מאנשים מבוגרים או שסתם רצה להתגרות אבל היה לו מבט רגוע כזה שסופג את כל מה שזרקתי עליו.

"אתה מבין מה אני אומר לך, נכון ילד?" והוא הנהן בשלווה "ברור אדוני, טוב זאת התחנה שלי, זה יעלה לך חמישים שקל".