מה עושים עם גור?

לגור יש שיער שחור מפחם ועיניים כהות וגדולות. יש לו חיוך רחב כזה שמתאהבים בו מיד – מעוטר בקמטים שפעם היו גומות. עכשיו הן משהו באמצע. הוא מספיק בטוח בעצמו כדי להזיל דמעות – למשל כשלדניאל מהמשרד נולדו תאומים, או כשסבתא של שירן נפטרה.
הליכתו הקופצנית מעידה על תנועות זריזות וגמישות, אבל במחשבה הוא לוקח את הזמן. הוא תמיד ישקול לעומק את מה שנאמר לו, בעיקר אם הדברים נוגעים לו. זה ניכר בדיבור נמתח ואיטי. מי שלא מכיר אותו עלול להתבלבל ולחשוב שהוא מתנשא.
לפני ארבע שנים, בגיל שלושים, הוא כבר קיבל את המנה ה׳בית-חולימית׳ שלו. מאז נשבע שלעולם לא יכנס לשם שוב. פעם חלה בדלקת ריאות קשה. הרופא הפציר בו, ממש התחנן. גור פלט לעומתו סידרה של שיעולים כאובים ואז נאנח. ״אוף, אני לא יודע מה לעשות.״ זה לא משפט אמיתי. זה יותר סוג של שומר מקום כשאין לו משהו להגיד, או כשהוא חושש מהשתיקה. לבסוף סירב ונשאר בבית. בפעם ההיא הוא עבר את זה בשלום.
אבל לא הפעם.
כשגור איבד את הכרתו, אף אחד לא שאל לרצונו. השליטה נלקחה ממנו. בפעם הבאה שפקח את עיניו, הוא שכב על מזרון דק שהתיימר להיות אורטופדי. מעליו נורות פלורסנט מסנוורות שאחת מהן מהבהבת באופן קלישאתי למדי. מימינו חלון גדול, נעול, שהשקיף אל השמיים. משמאלו פגש עמוד ושק שקוף של עירוי תלוי מעליו. שפתיו התעקלו כלפי מטה וזקנו הקצוץ רטט. ״לא.״ הוא ייבב. הוא סרק את החדר, אבל הפאניקה מנעה מעיניו הגדולות לראות את סביבתו.
ליבו האיץ והלם בחוזקה כאילו רוצה לברוח מכלוב צלעותיו. זיעה קרה פשטה על פניו והדביקה את תלתליו אל מצחו. הוא הניע את גופו בפראות, אבל איבריו נותרו קפואים. הוא צעק, אבל פיו נותר חתום וגרונו מכווץ ושותק. ראייתו הטשטשה בעוד צבעי העולם נטרפו סביבו בסחרחורת משכרת. נדמה לו שראה דמות מתקרבת, אולי אפילו הרגיש את המגע על היד. אבל העולם התמוסס שוב יחד עם הכרתו.