מה לעשות

אני יודעת שאני כנראה לא צריכה לעשות זאת, אבל אני לא יודעת יותר מה לעשות, אני לא יודעת מה עוד לעשות.
אני שומעת את הדפיקות בדלת אך אני לא עושה דבר, אני פשוט מרימה את המספרים ומחליטה לסיים את מה שהתחלתי, אני מחליטה שהפעם אני אעשה את זה כמו שצריך, שהפעם אני לא אשתפן באמצע.
הדפיקות מתחזקות ככל שאני מנסה להתעלם מהן יותר, בשלב מסויים אני מפחדת שהדלת תישבר, אבל אני לא יכולה ללכת לפתוח אותה, לא בגלל שאני לא רוצה, אלא פשוט בגלל שאני מפחדת שאני לא אצליח אפילו להגיע אל הדלת, העולם מסתובב כבר עכשיו, ואני לא יודעת מה יקרה אם אני אקום.
"תפתחי לי!" הקול צועק ואני מבינה שהוא מוכר לי, אני לא יכולה בדיוק להבין של מי הוא, אבל אני מוכנה להישבע שהוא מוכר.
זה מוזר אתם יודעים, המהירות בהאני מאבדת דם, הייתי בטוחה שיהיה לי מעט יותר זמן, אך נראה שהוא זורם במהירות הרבה יותר גדולה משתכננתי והעולם מתחיל להתערפל באיטיות סביבי.
"אני אפרוץ את הדלת אם לא תפתחי לי אותה." הא אומר, ואני מבינה רק עכשיו שזו היתה טעות, שלא הייתי צריכה להתקשר אליו, הייתי צריכה לשתוק ולקוות שמישהו ימצא את הגופה שלי בסופו של דבר, אך אני מניחה שרציתי לדעת שמישהו דואג לי, רציתי לדעת שלמישהו אכפת ממני.
אני יכולה לשמוע את הרטינה שלו מהעבר השני של הדירה, זה מזור אתם יודעים, שהעולם מטושטש סביבי ושפי אינו מציית להוראותיי אך אוזניי עדין מתפקדות.
"אני יודע שאת בפנים." הוא אומר, אך אני מתחילה לפקפק בעובדה שהוא באמת שם, אני מתחילה לחשוב שדימיינתי אותו.
אני מנסה להרים את ידי, אני לא כל-כך בטוחה אפילו בשביל מה, וברגע שאני מרימה אותה, הכאב קופץ במעלה זרועי, זה היה מוזר שעד עכשיו לא הרגשתי דבר, אבל לפתע, הכאב היה כל-כך חד, חבל רק שהוא לא היה חד מספיק בשביל להחזיר לי חלק מעירונותי, חבל שזה לא היה מספיק חד בשביל להחזיר לי חלק מכוחי.
אתם יוגעים, אני מתחילה לחשוב אויל היו דרכים טובות יותר, שאולי לא היה מאוחר מידי בשבילי להשתנות או משהו, שאולי הייתה דרך אחרת, שאולי, אני לא בטוחה מה היה ה'שאולי' הבא, פשוט בגלל שאני לא מצליחה להתמקד מספיק, נראה שחוסר הדם מתחיל סוף-סוף להשפיע על-