מה זה משנה?

יושב, הבכי מכתים את ליבו..
הדמעות אינן יוצאות והוא לא יודע מה לעשות..
כל פעם שמילה יוצאת מהפה הוא נזכר בכמה הם רחוקים, בזה שאף אחד לא באמת מקשיב..
אומרים שאוהבים אותי, אומרים שאני חשוב.. ועדיין לא מנסים להגיד כלום, לא מנסים להתקרב..
ואיני יודע מה לכתוב, המילים מגמגמות.. מדוע אני מרגיש כך כל פעם שרע? מדוע הדף לא מצליח להתמלא?
ובא לי עזרה.. בא לי אהבה, רגש מוחשי שאפשר להיתלות בו, רגש שמחזיק את הראש מעל המים במקום הטביעה האיטית ברגשות הייאוש..
שוב פעם ושוב פעם חוזרת השאלה- מדוע לחיות? וכבר איני יודע.. אני פשוט כאן, איני בטוח למה לי להישאר ואיני בטוח אם ללכת יעזור..
מה אם אחרי זה בא כלום?
מה אם אני פשוט אעלם.. סתם עוד גרגיר אבק..
זה משנה אם אמות או אחיה? הכל מת בסוף, גם אנשים וגם תקוות, ואת הרגת את תקוותיי..
הסכין מרפרף בין הידיים ועדיין איני יודע מדוע הדם לא נשפך, מדוע אני מונע את הפיתרון.. מדוע לא פשוט לתת לאדמדמות להכתים את גופי ולתת לנפשי לברוח?
יש עליי כל כך הרבה כתמים.. כל כך הרבה דם ודמעות שמכתימים את הלב ולמי אכפת מהציורים שציירת על נפשי? ציורים מאובקים שהתכסו בדמעות..
ידיים רועדות והגוף מתכווץ.. למה כל הקולות בראש? למה המלחמות פוצעות את ליבי? למה אני מרגיש רק את הפחד?
פחד מהכל..
אני מפחד, מבועת, מאוים מעצמי.. אני כל מילה שתתאר את הפחד מהעולם, מהחיים, מהמוות, מהכל..
הכל מכאיב, ומי מבטיח שלא יהיה כך גם במוות?
מי יודע מה יקרה אם אוותר?
מי יודע מה יקרה אם אחיה?
אף אחד לא יודע..
"גורל", איזו מילה מטופשת, מה זה משנה אם הכל מתוכנן מראש? אני לא יודע מה יקרה, אז מה זה משנה?
מה זה משנה..
אני יכול לבכות, לדמם, למות, להכות, לקנא, להחזיק שלא תברחי ולנשקך בכוח, אבל מה זה משנה?
מה זה משנה אם אין לי את האומץ?
מה זה משנה אם החיים הם בלגן?
מה זה משנה אם אני אמות או אחיה?
כלום לא משנה..
ואין משהו נכון ומשהו לא נכון, אין אמת ושקר..
וגופו מכודרר, בוכה בפחד.
הוא אינו בטוח מה לעשות, מחזיק סכין ושואל את עצמו מה לעשות, שואל את עצמו ממה הוא מפחד..
לב מוכתם מתלכלך בדמעות והשפתיים רועדות..