מה הרגע הכי רע בחיים שלך?

"רגע, אז את אומרת שהרגע הכי טוב בחיים שלך היה כשאחותך נולדה?" היא שאלה בהלם.
"כן. עד עכשיו, בכל אופן." עניתי.
"איזה חיים עלובים יש לך!" היא אמרה, הדגישה כל מילה כדי להעצים את המסר.
"לא, כאילו לך יש חיים מזה מרגשים!" אמרתי בהתרסה, "מתי הפעם האחרונה שהלכת לבית ספר? בכיתה ד'? מתי הפעם האחרונה שיצאת מהבית ולא לבית חולים? ואני לא מדברת על זה שאותי, החברה היחידה שלך, פגשת בין שינה לכימותרפיה. סדר יום מאוד מאתגר יש לך." היא צחקה.
"בגלל זה אני ממשיכה להזמין אותך." היא אמרה, "בגלל שאת היחידה בעולם שתגיד לי משהו כזה. כולם מחייכים ומהנהנים בנימוס, מסתכלים בשעון כל שנייה, מחשבים עוד כמה זמן הם צריכים לעמוד לידי כדי לרצות את חובתם לחברה." חייכתי.
"יש דברים שמי שלא חולה סרטן לא מסוגל להבין." אמרתי לה. "את חייבת להפסיק לשנוא אנשים בגלל שאין להם חרא של מזל כמו שלנו."
"בלה בלה בלה." היא אמרה, "תפסיקי נו. ומה היה הרגע הכי גרוע בחיים שלך?"
"אין לי רגע גרוע," אמרתי לה, "אני דיי מרוצה מהחיים שלי."
"בולשיט." היא אמרה, "היה לך חרא של חיים. חכי! אל תגידי לי, אני רוצה לנחש." היא אמרה לפני שהספקתי לשנות נושא, "זה היה כשגילית שהאחים שלך מתים?"
"לא." הרצנתי בבת אחת, "אפילו שזה בהחלט נכנס לחמישייה הפותחת."
"בת כמה היית, בכיתה ה'?"
"ג'." עניתי בשקט.
"תספרי לי שוב איך זה קרה." היא התחננה.
"דיי, סיפרתי לך פעם."
"עוד פעם אחת לפני שאני ימות." היא אמרה.
"אני שונאת אותך." מלמלתי. "חברה שלי באה הביתה וראתה תמונה שלהם על הקיר.
'ממתי יש לך אחים תאומים?'
'מאז שאני בת ארבע.'
'איפה הם?'
'באמריקה.'
'אוי…'
ואז היא הסבירה לי ש'אחים באמריקה' זה שקר שההורים מספרים לילדים כשהאחים שלהם מתים והם קטנים מדי בשביל להבין.
אחרי שהיא הלכה ברחתי למיטה ובכיתי קצת (הרבה) והתחברו לי בראש כל מיני דברים כמו איך לא הלכתי לגן במשך שבוע כשזה קרה, איך אבא גידל זקן, למה כל שנה יש סעודה באותו תאריך."
"ולא בכית עד עצם היום הזה, קיר קטן ואטום שכמותך." חייכתי למשמע התיאור. "וזה לא הרגע הכי נורא בחיים שלך?"
"בהחלט לא." אמרתי.
"אז זה היה כשגילית שאת חולת סרטן." היא ניחשה, "מי הודיע לך? זיגי?"
"לא," אמרתי, "זו לא הייתה ד"ר גזית, זה היה פו (ככה קראנו לרופא שמנמן אחד, שהזכיר לנו את פו הדב)."
"למה בכלל באת להיבדק?" היא שאלה.
"היתה התקדמות במחקר על הסרטן שהיה לאבא שלי. גילו שזה תורשתי, אז קראו לצאצאים של כל החולים בארץ להיבדק, אני צאצא, אז נבדקתי."
"עברת את כל השלבים?" ("מודל קובלר רוס" – חמשת השלבים שאדם עובר כשקורה לו משהו נורא כמו איבוד מישהו קרוב, או גילוי טראגי על עצמו)
"בערך. לא בסדר שלהם, בכל אופן. ודילגתי על הכחשה. התחלתי במיקוח: 'אני לא אשקר לעולם, רק שזה יגמר.' 'אני אבוא להתנדב פה במחלקה, רק שיוציאו אותי מפה!' את יודעת, כל מיני עסקאות עם אלוהים. הכעס והדיכאון באו לסירוגין, שכבתי כל היום מדוכאת במיטה, וכשבא רופא או אחות לטפל בי יצא כל הכעס. הרבה: "למה דווקא לי?!" ו-"תפסיקו לטפל בי, אין טעם." כשהעבירו אותי ל'שניידר' (בית חולים לילדים) באה ההשלמה."
"כי הכרת אותי!" היא אמרה וחייכה.
"לך היה את השלבים?" שאלתי.
"לא." היא ענתה.
"שקרנית." אמרתי.
"באמת! וזה לא הרגע הכי גרוע בחיים שלך?"
"לא." אמרתי. "נשאר לך עוד ניחוש אחד."

~~ההמשך יבוא~~