מה הוא עשה?

אני לא אמורה להיות פה.
אני יודעת שאסור לי להיות פה, אבל משהו בכל זאת גרם לי לבוא, משהו משך אותי אליה כמו גחלילית לאש, אני יודעת שזה לא יעשה לי טוב, אבל אני פשוט לא יכולה להימנע מכך.
אני מביטה בענפים מעליי, וחושבת שהייתי צריכה לעזוב כאשר הבנתי שהיא לא בבית, הייתי צריכה לעזוב אותה לנפשה, לתת לה לחיות את חייה, אך היא כל מה שנשאר לי, היא הדבר היחיד שגורם לי להרגיש בחיים.
לא לוקח לקלייר הרבה זמן לחזור, אך לצערי, היא לא לבד, היא חוזרת עם בחור כלשהו, ונראה שהעניינים ביניהם כמעט שברירים, היה ברור שהם רבו לפני שהם הגיעו לכאן, וגם היה ברור שאם לא אומר משהו עכשיו, הם יתחילו לריב פעם נוספת.
"היי." אני אומרת בזמן שאני קמה, פוחדת שאחרת היא לא תשים לב אליי אפילו.
"מה את עושה פה?" המילים נראו מעט כאילו היא לא התכוונה לומר אותן, כאילו הן יצאו בטעות, אך היה ברור שהיא הייתה שמחה לראות אותי, החיוך על פניה ועיניה הנוצצו תהוכיחו לי שהיא התגעגעה אליי בדיוק כפי שאני התגעגעתי אליה.
"לא חם לך?" שאל הבחור לצידה, והרס את האיחוד המשמח שלנו, בגלל שבמקום להתחבק עכשיו עם קלייר, מצאתי את עצמי זזה אחורנית, פשוט מתוך הרגל, מתוך יצר אינסטנקטיבי עתיק יותר ממני.
מבטה של קלייר גורם לי למשוך את השרוולים שלי נמוך יותר, מנסה להסתיק פציעות שכבר מזמן לא שם.
"מה הוא עשה הפעם?" היא שאלה והתקרבה אליי בזהירות, כפי שמתקרבים לחיה פצועה, היא ידעה שבסופו של דבר, אני אספר לה הכול, שאני לא יכולה לשמור בפניה סוד, אך נראה שהפעם, היא לא יכלה לתת לי את הזמן בשביל לספר את סיפורי, היא רצתה לדעת הכל ועכשיו.
"הוא לא עשה כלום," אני אומרת בשקט, קולי הוא לא יותר מלחישה."אני נפלתי במדרגות." זה לא היה שקר, לא בדיוק, חוץ מזה, מה שהיא לא יודעת לא יפגע בה.
"מה הוא עשה?" היא שואלת בשנית ונראה שהבחור מתחיל לאבד את סבלנותו, היה ברור שכל הסצנה הזאת לא הייתה לטעמו ושהוא מעדיף להיות בכל מקום רק לא פה.
"היא אמרה לך שהיא בסך הכל נפלה במדרגות."הוא מלמל, מקווה שהיא תעזוב את העיניין.
"זה מה שהיא תמיד אומרת." היא אמרה, אך היה ברור שהיא לא כיוונה את הדברים אליו, משום שהיא אפילו לא טרחה להביט בו.
"הוא דחף אותי במורד המדרגות." אני אמרתי בסופו של דבר, משהו בדרך בה היא לא הייתהע מוכנה לעזוב אותי ודאגה לי כל-כך נגע לי בלב, ואם לומר לכן את האמת, לא יכולתי לעמוד בפני המבט שלה.
"ואת בחיים?" היא שאלה זאת בצורה מוזרה, כנראה נזכרת במדרגות שמחוץ לדירה שלנו, נזכרת בזכוכיות עליהן, בכל הפינות החדות, בכל מה שהצליח לפגוע בי בדרך מטה.
"ולמה אין עלייך אפילו שריטה מדממת אחת או חבורה?" הוא שאל, ולמרות שקלייר שולחת בו מבט זועם, היה ברור שזה עניין גם אותה.
"בגלל שאם מתים מהר מספיק," אני לוקחת שנייה בשביל לנשום, בשביל לחשוב איך בדיוק אני מבשרת לה את זה, איך אני אומרת לה את מה שאני צריכה לומר? "אם הלב מפסיק לעבוד, אז אין דימום,והחבורות לא יכולות להיווצר."