מה אתה עומד להיות?

כולנו עומדים להיות משהו, השאלה היא מה.
יש שאלה שממשיכים לשאול אותנו לאורך חיינו. כשאנחנו ילדים, לא מתייחסים לתשובתנו בתור דבר רציני מפני שלרוב אנחנו אומרים דברים די שטותיים, בתור נוער מצפים מאיתנו לדעת כבר משהו. לקבל כיוון. כשהגענו לשמונה עשרה שנות חיינו הראשונות, מצפים שנדע.
השאלה היא, "מה אתם רוצים להיות?".
מצאתי שרוב הזמן איננו כנים. כמו שאמרתי, בתור ילדים אנחנו אומרים דברים שטותיים. "אני רוצה להיות אסטרונאוט", או "אני רוצה להיות כוכב רוק", דברים אלו כנראה לא יתגשמו.
אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לכם, בשום גיל אנחנו לא אומרים: "אני רוצה להיות מנקה רחובות", או "אני רוצה לעבוד בסופר.". אלה לא האפשרויות שעולות לנו בראש כששואלים אותנו שאלה גורלית זו.
אם התשובות שלנו יכלו להיות כנות, השאלה הייתה מנוסחת בצורה שונה. המילה רצון הייתה נעלמת מן המשפט, ומאמיני הגורל נטול הרצון היו מחייכים, והשאלה הייתה מציגה עצמה בתור: "מה תהיו?", ואז בעזרת מעט עזרה מן מכונת זמן שתראה את העתיד היינו אומרים דברים שונים לגמרי.
"אני עומדת להיות אישה מוכה."
"אני עומד להיות רב מושחת."
"אני עומד לעבוד בסופר."
"אני עומדת לעבוד בתור מנקה."
מדי פעם…היינו מוצאים תשובות שונות לגמרי. תשובות שהיו באמת מעלות לנו חיוך על הפנים, שמות שביב תקווה בעיניים שאיבדו כל צבע לאורך השנים הארוכות והמפרכות.
"אני עומד להיות מדען טילים." ,
"אני עומדת להיות ראשת הממשלה.",
"אני עומד לעמוד על האמונות שלי לאורך כל חיי." ,
"אני עומדת לשנות את העולם." .
גם אותנו היו שואלים את השאלה הזו, ואת השאלה שלפניה, אבל הפרט שלא היו חושבים עליו הוא: אף אחד לעולם לא יכול להיות בטוח. אני רוצה להיות סופר. אני לא עומד להיות סופר. סבתא שלי אמרה שאני אהיה אדריכל. אולי אני אהיה אדריכל.
אני לא אהיה אדריכל.
אני לא יודע מה אני עומד להיות וכולנו לא באמת יודעים מה אנחנו עומדים להיות. חלקנו מאמינים בקונספט הזה של גורל ועומדים להסתמך עליו, אבל לא אני. אני רואה את עצמי נופל לתוך תהום אי הקיום אחרי שכל התקווה שהייתה לי, עזבה אותי למען גוף צעיר יותר וכריזמטי.
אני רואה את גופי החלוש בתהום הזה ואני רואה את עצמי כותב כמה מילים אחרונות לפני שהכל עוזב אותי, לפני שאני עוזב את עצמי בהסתחררות חסרת שליטה. ואני רואה את המילים הכנות ביותר שכתבתי אי פעם, הראויות ביותר למצבי.
"אני עומד למות."