על מדף מאובק

"קרב מבטים!" שאג לעברי ג'ו.
הבטתי שמאלה ובחנתי את פניי הזקן המשועמם.
סדק ישן, בעל מראה באנלי וחסר חן ייחודי, הביט בי במבט נוקב, כמתאפק שלא להתרחב.
כמו בכל קירות הבתים הישנים ברחוב הרצל, גם בינינו התגורר סדק מכובד בגודלו, אשר עיטר בפשטותו את חדרנו.
הוא היה אינטיליגנט ידוע, אך חוש ההומור הילדותי שלו ועקצנותו התמידית גרמו לרבים לסלוד מעצותיו. רובנו ייחלנו לבהות בחלל החדר ולצפות בדממה לסוף הבלתי נמנע, כך שבמקום מסויים, הפטפטן לא יכל להיעלב.
"מיצמצת!" קרא ג'ו בהתלהבות, כילד קטן שלחץ ראשון על כפתור המעלית.
התקף הצחוק העייף הוחלף במהרה בשיעול מוכר, כמעט וקטלני, אשר גרם לחוסר נוחות בכל פעם אשר נשמע.
ג'ו היה שונה מאיתנו.
פחות בינוני, פחות רציני ופחות כזה. הוא פשוט סירב להתבגר.
בשלב מסויים, אף הזקנים מבינינו פחדו להודות בגילו.
לפני מספר שנים התפשט מיתוס בקרב העפרונות המחודדים, אשר גרס כי ג'ו חיי מאז ומתמיד.
היו אלה הבלי הבלים מפי רכלנים, אך ג'ו הזקן מעולם לא ביטל את האימרות.
במעל שלושים שנות חייו הספיק ג'ו לראות אלפיי ריבים, מאות דמעות, עשרות פצעים ומעט אהבה.
אם להאמין לווילונות, במשך עשר שנים היה המקומט שותק ובוחן, לומד על חיי הנבראים ומפיק מידע.
כשרק עברתי לחדר העלוב, לא סבלתי את ג'ו.
כבר אז לא היה צעיר בחדרנו, אך התנהג כבור גמור.
לפעמים אני תוהה כיצד הסדק הנודניק הפך לחברי הטוב ביותר.
בשנה הראשונה שלי כאן גילנו מחדש את כל נוסחאות תבל.
בחמישית ראינו את כל העולם והסובב אותו.
בשביעית הבנו את תכלית ההוויה.
בעשירית ידענו אהבה.
תוך עשרים – ידענו לאן אנחנו מתקדמים.
ג'ו היה לפילוסוף, פסיכולוג, מתמטיקאי, תיאולוג, חובב מתכונים אירופיים, שחקן שחמט מצויין ולאידיוט גמור.
היינו עושים הכל יחד, אך במבט לאחור, הוא תמיד היה טוב יותר.
היינו מדברים ודנים שעות על גבי שעות.
הוא ידע הכל על הכל, הכל על כולם והכל על כלום.
ובכל זאת, לצד כל הידע, אם השתעממנו, והשתעממנו, היה ג'ו מתקשר עם חבריו לצידו הנגדי של הקיר, אשר היו מדווחים לו על חיי המתח המטריפים בחדר המטעמים. בתמורה, היה מגלה להם סוד או שניים.
כך ידעו סדקים בכל רחבי הבית לצטט את ניטשה, להבין לשפת החיות, ולהפנים תכנים אדירים, כפיתרון רצח קנדי וכתכלית הפיטמות הגבריות.

בכל פעם שבן-אנוש היה יוצא מחדר המטעמים ונכנס לחדרנו, היה ג'ו סוקר את התנהגותו וצופה מראש מה יעשה.
בן-אנוש היה מעין טיוטה של אנוש, ושכלו היה לוט וצפוי ממזג האוויר.
בלילות היינו שומעים אותו מתהלך ברחבי הדירה ומתלונן עד אין סוף, כמי שאיבד טעם, או עיניין, או הכל.
כשלא היה מתלונן, היה שותה, ולעיתים גם מקיא.
ג'ו היה צוחק ואומר שאם היה קורא מהר כמוהו, היה בן-אנוש מוצא משמעות זמנית כלשהי ומתעודד.
בעיניי, הוא פשוט היה תשוש.
לפני שלוש עשרה שנה בת-אנוש הייתה מתהלכת לצידו.
היא היתה אנוש מוצלח מבן-אנוש, אבל אם בחרה להתהלך לצד הנמושה, כנראה שגם לה לא הזיק לקרוא.
היא דיברה איתי מספר פעמים וידעה כמה סודות מסודות ג'ו, אף על פי שטען בכעס כי לא סיפר לה דבר.
אם כל הפגמים בג'ו, והיו המון, האמנתי שהוא היה מדהים.
מניח שהערצתי אותו.

אני מתגעגע לימים ההם.

לרגל עשרים שנות חייו של בן-אנוש ללא בת-אנוש, החליטה הגירסה המשופרת של בן-אנוש לעשות שיפוץ בביתו.
לצד הבית, יזם האנוש ושיפץ גם את עצמו – הפסיק לשתות ולהקיא, קרא המון, כמו שקיוויתי, ונסע ברחבי העולם.
הסדקים בחדר המטעמים אמרו ששמעו אותו מדבר על סכומי עתק של נייר קניה ומכירה בו השתמשו האנושיים.
אני מקווה שהוא מסתדר טוב יותר, או מחייך קצת יותר.

אני זוכר בבירור שג'ו לא פירגן להצלחותו של בן-אנוש, כיוון שהתיידד איתי וכייון ששאר רהיטי החדר החשיבו את הנמושה לשעבר לדמות מעוררת השראה.
ג'ו קינא, לדעתי, או שידע משהו שאנחנו לא יודעים.
הוא תמיד ידע משהו שאנחנו לא יודעים.

שואת הרהיטים הייתה נוראית עבור כולנו.

חברים ותיקים הוחלפו בנודניקים מאיקאה ומחברות סיניות, שייצרו שלל רהיטים לא איכותיים.
אף הספרים לצידי הוחלפו בפסלי חתולים מחרידים.
החדשים פיטפטו עד אין קץ, וג'ו, ה'סבאלה' לדבריהם, פשוט נבלע.

תחילה היה לי חבל שאין מי שיעביר לבורים את כל הידע העצום, עד שהבנתי שהידע, הוא מה שהרג את ג'ו.
ג'ו בחר לא להתבגר כי ידע שלהודות בגילך, הכוונה, להודות שאתה קרוב יותר לסוף. הוא היה גאון, אבל פחדן. הוא פחד להשכח, ופחד שיהיו טובים ממנו.

כמה הופתעתי לשמוע את מילותיו האחרונות, אז, ביום בו בא הצבעי הג'ינג'י ורצח את ג'ו.
קיוותי שיגלה לי עוד כמה סודות חיים, או יתיץ חידות שיעסיקו אותי כשיילך, אך הוא טען כי הוא חייב לי דבריי כנות והחליט לספר למה שתק בשנים לפני הגעתי.
הוא סיפר לי על עצמי.
הוא לא חידש, החמיא ואמר שהייתי לו לחבר נפש ושלל המחמאות התבניתיות.
לא רציתי לקטוע אותו ולומר כי זלג מהנושא, אבל לא נהנתי למשמע המחמאות. איני בגיל בו המילים הגדולות יעזרו לי ליצור קשרים חדשים, וידעתי את כוונותיו כלפי גם מבלי שיאמר אותן במפורש.
לבסוף, לאחר ששפך מליבו רשימת מחמאות ארוכה, כמה דקות לפני שנעלם כליל, ביקשתי שיזדרז, והוא כתגובה הוסיף שאני מקסים.
התרגזתי ופלטתי שאני בסך הכל ספר דל ששוכב על מדף מאובק. – מה תורם לי להיות מקסים?

ג'ו היה החבר, השותף לחיים והמורה הטוב ביותר שיכולתי לבקש. למדתי אף מטעותיו.

לא היה יותר לאן לברוח.
חייכתי למאובק בפעם האחרונה, ואחרי שתיקה קצרצרה, שניה לפני שהתמזג לגמרי עם הקיר, הוא תיקן אותי והוסיף –
"אתה בסך הכל ספר דל, עם כריכה די עמומה,
ששוכב על מדף מאובק,
ובו כתובים כל נפלאות החיים."

ג'ו שתק כשלא קרא.
ג'ו קרא מהר,
ג'ו ידע המון.

ג'ו ידע אותי.