"מדוע?"

מדוע? לפעמים אני שואלת.
אין לשאלה תשובה.
"מדוע השמיים כחולים?" אני שואלת, אבל אין שום קול בתשובה.
אמי, אשר יושבת בקצה החדר, נדה בראשה, וסורקת את החדר, בציפייה לתשובה.
כ-15 אנשים נמצאים בחדר הקטן, עשוי העץ.
אחדים מנסים למצוא תשובה, הרוב פשוט שותקים. לפתע עונה קול מבוגר אחד "אני לא יודע, גברתי." זה היה מקס. גילו היה מעל 70, וזקנו הגיע עד חזהו. "תשובות כאלה אין איש היודע." המשיך, מלטף את זקנו. הוא נראה מהורהר.
"אכן, אתה צודק." הוסיף אהרון. הוא היה נער חסון וחכם. חיבבתי אותו. "הגבירה," אמר "מדוע את שואלת זו?"
"סתם, יקירי. שאלה. מדוע?" עניתי "מדוע השמיים כחולים, מדוע הדשא ירוק. התוכלו לענות לי על זה?" שוב השתררה שתיקה בחדר. חייכתי חיוך מרוצה "לא. לא תוכלו." עניתי לעצמי. "כי אין תשובה לשאלה הזו. לשאלה מדוע." המשקה שלי, אשר הונח בזרועותיי כל אותו הזמן, חימם את ידיי, והעניק תחושת בית לחדר הקטן. זה היה המועדון. כאן בילו כל אנשי הארמון הקטן, בשעות הפנאי. הארמון לא היה גדול. זו לא הייתה בדיוק טירה, וגם לא בדיוק ארמון, אבל כולם כינו אותו כך. זה היה מעין בניין קטן, אשר בנוי בצורת מגדל. היו ארבעה קומות בסך הכל, ובכל קומה כ-30 חדרים. בקומת הקרקע הייתה חצר ענקית, אשר נפרשה לכמעט כמה קילומטרים, וגם שם היו חדרים. הייתה שם הספרייה, המועדון, הבר, חדר האוכל וכו'.
אני הייתה הגבירה. שמי מירנדה, נעים להכיר.
"אני חולק על דעתך." אמר עומר (אומרים את זה כמו עומאר), והרכין את ראשו. "לכל שאלה יש תשובה. פשוט צריך למצוא אותה."
"וגם אתה צודק," עניתי אני "פשוט עוד לא מצאנו את התשובה, ולכן, אין תשובה לשאלה. השאלה הזו היא מבוי סתום." קמתי מכורסתי, ושמכתי נפלה איתי, החלקתי את קמטי שמלתי אשר לא היו, והזקפתי את גבי. ראשי היה מורם, באצילות, והנחתי את משקי על השידה הקטנה, אשר ניצבה לשמאלי.
התחלתי לצעוד לעבר הדלת, ובדיוק כשהגעתי למפתן החדר, סובבתי את ראשי ואמרתי "חשבו על זה. נסו להבין מהי כוונתי." ובלי לחכות לתשובה, פתחתי את הדלת, ויצאתי לאוויר הקר.
התהלכתי בדרכי ל-'ארמון' כשחשבתי על השאלה הזו 'מדוע?'. ובכן, כנראה אני לעולם לא אדע. אבל אולי עוד מאה שנה, מישהו אחר יענה את התשובה.