מדברות

"למה את עצובה? בגללן?" שמעתי אותה שואלת, בדיוק כשהתיישבתי על הספסל ההוא בחצר בסערה. זו היא, תמיד אזהה את קולה. יש לה קול כזה, שלא מתבלט בין רעשיי החצר ההומה, אבל נחקק בזיכרון. חוזר על עצמו כמו הקלטה, מהדהד בי עד שהוא נטמע, ואז פשר המילים ידוע לי. היא תמיד יודעת לשאול את אותן השאלות שאני רוצה שתשאל, בדיוק כשאני צריכה שתשאל. היא גם תמיד יודעת לאן לכוון. לאותה השאלה המכריעה, הנכונה, שבדמיוני שואבת את כל העלבון, מכדררת אותו עד שיתעגל כמו כדור מפלסטלינה וסוקלת איתו את כל אויביי. והוא קשה. הו, כן. הוא בהחלט קשה יותר מסתם פלסטלינה.

הן קראו לי שמנה. דמעה התגלגלה על לחיי כששחזרתי במוחי את אותו רגע מביש. כאשר היא הבחינה בכך מיד שלחה יד ומחתה אותה. היא יודעת מה קרה בדיוק. היא הייתה שם.
"דניאל!" לפתע היא צועקת. לא ציפיתי לזה ממנה. אני קשובה לה עכשיו.
היא ממשיכה, צועקת אליי. "את באמת חושבת שלבכות יעזור?"
הנדתי ראשי בשלילה והדמעות הפסיקו לזלוג.
"טוב מאוד. עכשיו, נגבי את הפנים וחייכי. חיוך משחרר אנדורפינים". אני מעווה את פניי ומשדלת לעצמי חיוך, שבנוסף לכל העלבון נראה כמו הבעה משונה של חוסר רצון.
" מצוין, דניאלי". היא אומרת, שלווה יותר, אולם עדיין תקיפה. "את יודעת שלבכות לא יעזור. בכי הוא חולשה, וחלשים לא מגיעים ליעדים!"
בכי הוא חולשה. חלשים לא מגיעים ליעדים.
"בדיוק, יפה מאוד" היא ענתה בתגובה לחזרותיי החרישיות על דבריה, כאילו ידעה כבר שכך אעשה, כאילו שמעה אותי.
"ומה המטרה שלנו, דניאלי?" היא שאלה בקול רך הפעם.
מה המטרות שלנו..?
ל… ל..
"את יכולה, דניאלי" היא עודדה אותי, עכשיו בקול רם יותר, להגיד את אותה המילה.
לנקום..
"מה לעשות?" היא שאלה
לנקום!
"לנקום במי?" היא צעקה
לנקום בכולם!
"יותר חזק!!" היא צעקה לי, סוחפת בלהט.

"אני עוד אנקום בהם! בכולם! יום יבוא והם ישלמו על זה!"
התעוררתי במציאות שונה. נסחפתי כל כך אחריה, עד שצעקתי את המשפט האחרון. שני ילדים ששיחקו על ידי הפסיקו להתמסר בכדור שלהם ושלחו אלי מבט מזלזל בנוסף לגיחוכים קלים. אם מבטים היו יכולים לדבר, המבטים ההם היו קוראים לי "משוגעת".
היא נעלמה. הילדים חזרו לשחק.
קמתי מהספסל והתחלתי ללכת לכיוון הכיתה.
גם בהם אני אנקום, לחשתי לה. היא כבר לא הייתה שם, לא חזקה כמו קודם. היא שם רק כשקשה, רק כשאני זקוקה לה נואשות, אבל היא הייתה שם. המחשבה הזו תמיד מצליחה להעלות על פניי חיוך.
אפילו שבעצם,
שוב דיברתי עם עצמי.