מגע שפתיו על שפתיה

כל כך יפה, הוא היה כל כך כל כך יפה.
ואווה ידעה את זה ברגע שהיא ראתה אותו, את שערו החום הפרוע, את עיניו הכחולות ואפורות שנדמו כמשכות בכוח את עיניה אליהם.
הוא היה יפה מדי בשביל העולם הזה, היא לא הייתה ראויה לראות משהו כל כך יפה.
אבל היא ראתה. והוא ראה אותה.
בבר הישן והטחוב המריח מעץ ובירה ובשר חרוך, האוויר הלח נדמה כלא מספיק יותר, לא מספיק כדי למלא את הדרישה העצומה של אווה, לנשום. לנשום. לנשום.
היא לא האמינה שהוא התיישב לידה, היא לא האמינה שהוא הציע לה משקה, היא לא האמינה שהוא שאל אם היא רוצה ללכת למקום שקט יותר.
היא הביאה אותו לבית שלה, היא הכניסה אותו לקודש הקודשים של לבה, של גופה.
זו הייתה הפעם הראשונה שלה.
אבל לא בשבילו.
הו לא, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלו.
זה היה כל כך נעים, מה שהוא עשה לה, איך שהוא החזיק אותה. גם באגרסביות, וגם בעדינות שלא תיאמן. והמגע של שפתיו על שפתיה, ועל מצחה, ועל בטנה וחזהה, הוא היה קסום.
והוא הריח כמו עשן, לא עשן מלוכלך של סגריות. אלא עשן חם של עץ שנשרף, ואורנים וגשם ואוויר טחוב של חורף. כל פעם שהיא עצמה את עינה והריחה את צווארו היא דמיינה לעצמה את היער הזה, יער מבודד ורחוק שהאוויר בו לח וקריר. והיא ישנה, שעורה החשוף נלחץ כנגד עורו שלו, ושידיו אוחזות בה כל כך חזק, רק מנסות להיות קרובות יותר, אפילו שהם כבר הכי קרובים שאפשר להיות. והסדינים הלבנים היו לחים וספוגים בזיעה ודמעות, היא בכתה, היא לא ידעה למה. הוא חיבק אותה חיבוק מנחם, אבל היא לא הייתה זקוקה לניחומים. היא רק רצתה עוד ממנו, מהאדם המושלם הזה שהיא אפילו לא ידעה את שמו, היא לא רצתה לשאול. זה היה מפיג את הקסם השברירי שלו, היא רצתה לשמר את הקסם עוד קצת, רק עוד קצת.
הוא הסכים איתה.
הנשימה החמה שלו על אוזנה העבירה בה צמרמורת שהוא לחש דברי אוהבים באוזנה, שערה החיוור היה כל כך נעים.
הוא היה כל כך נעים.