מגדת העתידות/(האדון והצעיף)

היא ערמה את הקלפים בחפיסה מסודרת. "מה אתה רוצה לדעת?" היא שאלה את הגבר שישב מולה. הוא נאנח בהיסוס, כאילו שמע את השאלה הזו כל כך הרבה פעמים עד שנמאסה עליו. ידו הגביהה את הכובע השחור שהיה לראשו. החדר בו ישבו היה גדול, אך מרוב צפיפות חפצים הוא תמיד נדמה לקטן, וגם אצל אנשים מסוימים הוא הגביר את תחושת הקלסטרופוביה, שהקירות סוגרים עליהם.
"אינני יודע בדיוק," הוא הודה לבסוף. תשובתו לא היתה בדיוק מה היא ציפתה, אך ממה שהיא קראה מהבעת פניו היה אפשר לראות את התשישות גוברת עליו.
הגבירה הניחה את חפיסת הקלפים בצד. ברדס הרשת הכחול שלבשה לראשה נפל על עיניה והסתיר את צבען המשונה. ידה השמאלית כוסתה במנדלת פרחים שחורה, מה שהיה לרוב הדבר הראשון שמשך את עיניהם של הבאים אליה.
"הושט את ידך," היא אמרה באצילות והושיטה אף היא את ידה השמאלית. הוא הניח את ידו על ידה ועיוות קל חלף בפניו בזמן שהיא משכה את ידו ולחצה עליה.
"אתה מתלבט אם לחפש אדם קרוב… לא, מישהי, מישהי שהכרת לפני שנים, אך אין לך שום דרך ליצור איתה קשר-" היא הרימה את גבותיה בתמיהה לנוכח הרצון המוזר, בעוד פניו של האיש התכסו באדמומיות. "-הדבר היחיד שאתה זוכר זהו צבע עיניה…" היא שיחררה את ידו בפתאומיות רבה, כאילו זרם חשמל עבר ביניהם. האיש הופתע ממעשיה והביט בה בבלבול. "קרה משהו, מאדאם?" היא הקפידה שלא להביט בעיניו, שמא ייפול ברדסה.
"הנערה, אפשר לשאול מדוע אתה מחפש אותה?" שאלתה הביכה את האיש, אך הבעתו הרצינה מעט בזמן שהשיב לה. "היא היתה מיוחדת, מסתורית. הדרך שבה היא הלכה, או דיברה- כל כך אלגנטי. היא מעט צעירה ממני, אני יודע, אך היא מזכירה לי את התקופה שבה גם אני הייתי צעיר בגילה. בפעם האחרונה שנפגשנו היא הפילה את הצעיף שלה," הוא אמר בזמן שהוציא צעיף משי בעל עיטורי פרחים יפהפיים, בגוונים של תכלת, ורוד עתיק ונגיעות של צהוב-ירוק.
היא פקחה את עיניה לרווחה אך הקפידה לשמור על הבעת פנים שלווה.
"יש לה חיוך," הוא המשיך לדבר, מבטו נודד ונעצר במקום כלשהו בחדר, אך מחשבותיו כבר לא שם. "מלא באושר וחיים, והצחוק שלה…" היא הרגישה איך משהו בה נשבר מעט.
היא עצמה את עיניה. "תחכה מעט, בערך… שבוע? בסוף השבוע תגיע אל המקום הראשון שבו נפגשתם. היא צריכה להיות שם." קולה היה מלא בביטחון ונחישות, שהוא לא פקפק בדבריה.
"תודה רבה לך, מאדאם." הוא בירך קצרות וקם ממקומו. לאחר שעזב היא הביטה בכיסא הריק, בנקודה בה עד לפני שנייה ישב הגבר שאותו חיכתה לפגוש כל כך הרבה זמן.