מגדלור

ליבי אינו בטוח, האם אמיתית את, או שכשאעזוב את ידך אין תטרחי להסתובב?

ראשך מופנה קדימה, פיך נע בדברך על בעיותייך. ידי בידך, רגליי כושלות אחרייך; האם זאת אהבה, או שאיני נמצא בליבך?

כשידי רוצה לעזוב, הפחד צועק. מה אם אותך אאבד? את המעט שיש בחיי, התקווה האחרונה, כשאת תלכי אני אשאר להילחם בגלים לבדי.

החוף עוד רחוק, התקווה גדולה, והמגדלור אינו מצליח להפעיל את קסמיו. החורים בסירה ממשיכים להיאסף, הרקיע שחור והאור הקטן באופק מושך ליבשה, אך לבי פוחד מהאור, החושך מרגיש כה נכון.

הרוח הנוגעת בפניי מרגיעה, הטיפות על הגוף מלטפות ומרפות את שריריי, השקט מרדים את פחדיי, והחושך מערסל את ליבי, משכיח הכל, נותן לראשי רגע מנוחה, מפסיק את אהבתי, חיפושי אחר מישהי עוצר. אך האור. האור הקטן בקצה הים. האור שלא נותן מנוח, מעורר את הרצון לאהבה. המגדלור מסנוור את עיניי, למרות תחינתי עיניי הסומות דומעות ודמעותיי זולגות. לחיי נרטבות, הגשם מוטח בפראות על סירתי, הרוח מעיפה את המפרשים, לבי פועם וראשי זועק לעזרה, זועק לחושך שיקח את האהבה.

הים גועש, איך אוכל למות בביתי? איך אוכל ליפול אל הים שיקח את רוחי? לא אתן לאף אחד את התענוג בהפלתי, נפשי תישאר עימי.

המגדלור קרוב, האהבה שורפת, האור שוטף והחושך נעלם. האש מתפרצת, החום מלהיט את ראשי והכאב מכה בי כהלמות פטישים. ליבי הרותח מעביר גלי אהבה, גופי מתקפל בכאב, חתכים צצים בכל פינה. ידי מגששת אחר ישועה, אך החושך ברח. איך אברח מאהבה? עם כל שנייה גופי מתחלש, מוחי מתעוות, ליבי פועם.

הדמעות כבר אינן זולגות, עיניי כבר אדומות. שריריי רפויים, אין עוד כוח להזיזם. מוחי כבר קהה, נשחק בידי הכאב. ליבי כבר אינו, האש בה הוא נשרף התחממה, עורי התקלף, אינספור הכוויות בגופי הרסו את חושיי, העיניים כבר נמסו וקרעו אל ראשי חושך. חושך ממכר. חושך סופי. חושך אחרון. ובאופק נקודת האור הקטנה, יושבת ומחכה.