מבצע הילדים/שי חקון

היה זה בבוקר יום שישי לפני זמן רב אנחנו כולנו התקבצנו ברחבת הבימה לקבלת עיטורנו,
האחראי עלינו קרא לנו, היינו יחידת המכבכ"ים(מפקדי כיתה בכירים), כל אחד מאתנו קיבל את סיכת היחידה ולאחר מכן חתם בספר מתחת לשמו ולצד תמונתו שכבר הודפסה. היה זה טקס מעבר דרגה, הטקס התקיים באותה תקופה ש52 שנה קודם נערכה מלחמת ששת הימים, על כן כל אחד מאתנו קיבל גם כן שני ספרים: האחד על המלחמה עצמה וקרבותיה והשני ספר קל המספר את תחושותיו של הרמטכ"ל דאז יצחק רבין. הספר הראשון היה כה כבד שחשבתי שאתמוטט לאחר שאקבל אותו, אבל לא התמוטטתי, נאמן עזר לי, היינו כולנו לבושי חאקי מעותרי סיכות וגאים במה שעשינו, לא היינו ארגון צבאי, ממש לא, אלא ארגון קדם צבאי שמושרש בצבא. היינו סוג של ילדי פנימייה שבדיוק סיימו. החאקי היה מדיינו והסיכה כעת הייתה הדרגה שלנו אנחנו היינו מכבכ"ים! לאחר קבלת הספרים היה עוד שלב בשולחן הארוך שישב על בימת האירועים, כל אחד מאתנו המכבכ"ים קיבל אקדח, אלו היו אקדחים זולים ופשוטים אך אמתיים. למעשה כולם קיבלו חוץ מנאמן, עד היום לא הבנתי למה, נאמן היה חברי הטוב ביותר, עשינו הכול ביחד, הוא היה המיטה שמתחתיי ועוד לפני הפנימייה היינו עוד בבית החברים הכי טובים. נאמן לבן כשלג ויש לו מבנה גוף רחב כך שאף אחד לא מעז להתקרב אליו ומי שכן חוטף! הוא אדם חכם מאוד ובעל הגיון בריא. בנוסף לנאמן היו בין המכבכ"ים עוד חברים טובים שלי מילדות שהיו איתי בחדר בפנימייה ושמם היה שלום ושרון הם היו חברים פחות טובים מנאמן, גם הם ישנו יחד על מיטת קומתיים איתנו בחדר. הם היו מגנים עליי תמיד, היינו ארבעת המכבכ"ים מאיפה שבאנו, שלום הוא אדם מאוד הומני, הוא הראשון שהתלונן על זכויות אדם וכדומה אצלנו בפנימייה, הוא היה ערמומי מאוד ולעתים עשה דברים לא יפים לחבריו כדי לעצבן אותם אך זה היה בהומור וכולנו ידענו שהוא נאמן. שרון היה הכהה מבנינו. אני ברשעותי תמיד צחקתי על צבע עורו למרות שגם אני לא הייתי בהיר במיוחד, גם שרון היה מעצבן אותי והייתה לו השקפת עולם מאוד ייחודית. אני והוא נמוכים יחסית לשלום ונאמן שהם הגבוהים מבנינו. אני אלי, אני הכי נמוך מכולם יש לי מבנה גוף רחב אבל לא שמן ואני ספורטאי שאוהב להתאמן ולרוץ. לאחר קבלת האקדחים ירדנו מבימת האירוע, כולנו היינו נרגשים, עכשיו זה רשמי אנחנו מכבכ"ים לכל דבר. לכל אחד היה מקום שמור בקהל שכן הטקס המשיך, לאחר מכן עלה מפקד היחידה ונשא דברים הוא דיבר על גאוותו שאנו המחזור ה20 של המכבכ"ים שסיימו, הוא דיבר ארוכות על המסלול ועל החוויות שחווינו, ובסוף הוא התייחס לתקופה שבה אנחנו מבצעים את הטקס ולמלחמת ששת הימים, בדבריו הוא התייחס לאירוע ספציפי במלחמה, הוא דיבר על שכונה ערבית ששיתפה פעולה עם הירדנים והרגה מאות חיילי צה"ל, שכונה שהיום היא חלק ממדינת ישראל ותושבי השכונה הם אזרחי המדינה, אך איש מתושבי השכונה מעולם לא הועמד לדין, אנשים שלא קיבלו עונש על מעשה איום ונורא, שכונה זו לדבריו הייתה השכונה שסמוכה לביתי. מעולם לא חשבתי שאיש משכניי יכולים לעשות דבר שכזה, להרוג? לרצוח? ואז התברר לי שכשכונה הם רצחו מאות חיילי צה"ל. באותו הרגע אני זעמתי הרי אלו שכניי, למה שייעשו כזה דבר? הרי הם חיו פה טוב מאוד גם בתור פלסטינים אנו גרנו באזור קרוב לקו הירוק(קו הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית) אך, לכול אזרחי השכונה הייתה תעודת זהות כחולה(תעודת הזהות הישראלית) איך הם העזו לעשות דבר כזה? לאחר דבריי מפקד היחידה, עלה שר הביטחון שהרי הוא אחראי לכל הגופים הקשורים לצבא, כולל הצבא וגם הוא נשא דברים, עלינו המכבכ"ים, וגם על המלחמה בהתייחסו לדבריי המפקד, אך דבריו כלל לא עניינו אותי אלא רק שהמנוולים מהשכונה השכנה יקבלו את מה שמגיע להם. הוא נאם זמן רב, אולי שעתיים שישבנו שם בחום הצהריים, זה היה ביוני תחילת הקיץ והחום בישראל הוא כה נוראי שאי אפשר לחשוב שלפני רגע נגמר האביב. לאחר ירידתו של שר הביטחון שרנו את המנון המכבכ"ים ואת ההמנון הלאומי "התקווה" וירדנו לכיוון החנייה, כיוון שכבר היינו אנשי פנימייה גדולים ההורים שלנו לא הגיעו לאירוע, נאמן הסיע את כולנו לבתים שלנו, זו הייתה נסיעה ארוכה בהלוך ונכונה הייתה להיות כך גם בחזור ואפילו יותר הרי יש פקקים בשישי בישראל. נאמן ישב בכיסא הנהג אני ישבתי לידו, ושרון ושלום ישבו מאחורה. זו הייתה יונדאי אקסנט שנת 2013 רכב מצוין, תמיד קינאתי בנאמן שכן לי היה את אותו הדגם רק 5 שנים אחורה. התחלנו בנסיעה לפתע נאמן מתחיל לדבר ואומר:" תחשבו איפה נהיה בשנה הבאה, בכל היחידות הגדולות!".
הזכרתי לו:" נאמן אתה לא זוכר מה אימא שלך תמיד אומרת, אתה לא תוכל להיות בקרבי יש לך את מחלת הפושקק".
לנאמן הייתה מחלה ששמה פושקק מחלה אשר פגעה בבלוטות הזיעה והורידה לו פרופיל ל64 נאמן השיב לי:" נכון אתה צודק אני אהיה ב8200 ואני אהיה הכי טוב שם"
"נאמן" אמרתי לו:" אל תפתח לעצמך יותר מדי צפיות, אני חושב שמתאים לך אבל זה לא תלוי רק בזה".
לאחר מכן גם שלום הצטרף לשיחה:" נאמן מה אתה חושב שהם מקבלים כל אחד ל8200, ממש לא רק את המובחרים"
נאמן:" ואני לא מובחר?"
שלום:" תלוי מי מסתכל על זה"
לאחר מכן אני ושרון צחקנו גם שלום החל לצחוק, אך נאמן ברצינות שלו הגיב לשלום ובצדק:" אתה לא בן אדם אתה, תאמין לי אתה לא תגיע לכלום"
עוד לפני ששלום הגיב השבתי:" טוב די, בואו נעביר נושא. תגידו אתם מכירים את השכונה הזו שהמפקד דיבר עלייה?"
נאמן ושלום בו זמנית ענו:" כן, היא ממש ליד הבית שלך"
נאמן שאל:" ידעת על מה שהם עשו?"
עניתי לו:" ממש לא, זעמתי כשגיליתי, איך זה יכול להיות? אני לא מבין את זה, תחשוב שהשכנים שלך שגדלת אתם כל החיים הם למעשה חבורה של רוצחים חסרי מצפון שאפילו לא העלו אותם לדין. אתה חושב שאני מאושר לגלות את זה? אני שיחקתי אתם כל הילדות שלי, אני לא מאמין שההורים שלהם רצחו את החברים של ההורים שלי. חכו רגע מעניין אותי לדעת אם ההורים שלי יודעים על זה"
לאחר מכן נאמן המשיך את הוויכוח עם שלום בזמן שהתקשרתי להוריי לשאול אותם אם הם יודעים על מעשיי השכנים שלנו.
אבא ענה לי:" היי אלי מה שלומך, איך היה הטקס אהוב שלי?"
"בסדר, אתה יודע קיבלנו אקדחים וספרים, שגרתי, אבא מה אתה יודע על השכונה שלידנו?"
אבא ענה:" באיזה הקשר אני יודע עליהם הרבה דברים"
השבתי:" בהקשר של הפעולות שלהם כנגד חיילים במלחמת ששת הימים"
אבא ענה:" סיפרו לכם בטקס מה עשו נכון?"
עניתי:" אתה ידעת על זה? איך לא אמרת לי כלום, שנים התנהגת כאילו הם החברים הכי טובים שלנו כשהם בעצם חבורה של רוצחים עלובים!".
אבי השיב:" תירגע אלי אני מבין מה אתה מרגיש אבל זה לא ככה, בששת הימים הם הרגישו רגשות אכפתיות כלפי העם שלהם…….".
קטעתי אותו:" ואנחנו לא העם שלהם? איזה תעודת זהות הם מקבלים? אני לא מאמין שבמקום להרוג אותם אתה עוד מנסה להתיידד אתם".
אבא ענה:" אלי תירגע ומיד! לא הורגים אף אחד, הם השכנים שלך אל תשכח את זה! עכשיו תעזוב את הפעולות שלהם ותספר לי איך היה שאר הטקס".
עניתי:" אני לא יכול לעזוב משהו כזה אני עוד אחזיר להם!" וניתקתי מיד.
לא הצלחתי להאמין איך הכפויי טובה הללו הצליחו להערים גם על אבי. זה לא נתפס בעיני!
נאמן המשיך בנהיגה, הוא היה נהג שקול וטוב. שרון ושלום דיברו מאחורה הם התרגשו מקבלת הסיכות שלהם.
"אלי מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" נאמן שאל לפתע.
האמת לא ידעתי מה לעשות, רציתי לנקום בהם נקמת דם והייתי חמום מוח.
"נאמן היית יוצא איתי לפעולה נגד השכונה הזאת?" שאלתי בחששנות הרי נאמן הוא אדם הגיוני מאוד, ואף על פי שהיה חברי הטוב לא ידעתי מה רמת הנאמנות שלו כלפיי בטח כאשר מדובר בפעולה מסוכנת ביותר נגד שכונה שפעם רצחה מאות אנשים.
נאמן שקל את מילותיו היטב ורק לאחר דקות אחדות ענה: "כן, אבל אתה תהיה חייב לי! בכל מקרה תשאל גם את השניים מאחורה כי לא נוכל לעשות זאת לבד".
נאמן צדק. זו הייתה פעולה גדולה מידי בשביל שניים אף על פי שלא היה עדיין שמץ של תכנון ידענו שבכדי לנקום בשכונה רצחנית שכזאת נצטרך כוח עבודה גדול משני אנשים, חזקים ככל שנהיה.
"בסדר, תמשיך לנסוע, אני אפנה את השאלה למכבכ"ים האחרים"
נאמן המשיך בנסיעתו השלווה ואני הפניתי את ראשי לאחור ושאלתי: "שרון ושלום, האם תהיו מוכנים לצאת איתי ועם נאמן לפעולה נגד השכונה השכנה לי?"
שרון פחד. ראיתי את זה על פניו, הוא היה מבוהל ולא מודע בו זמנית מהשאלה.
"אלי, למה אתה מתכוון? פעולה פעולה? למה שתרצה לצאת לפעולה נגדם הם הרי השכנים שלך" שרון אמר
עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה, שלום השיב: "הם לא יותר מחבורת בוגדים שרון, השכונה השכנה לאלי זו השכונה שעליה דיבר המפקד בסיום הטקס"
שרון החליף את מבטו להמום. כמותי אף אחד לא הצליח להבין איך זה יכול להיות שבשכונה שחייה לידנו, השכנים שלי הם פושעים ולא גנבים או עבריינים קלים, אלא רוצחים ממדרגה ראשונה שהיו יכולים לרצוח את הורינו, שהיו יכולים לרצוח אותי אם הייתי חי באותה תקופה.
"שלום אתה בפנים?" לפי תשובתו הנחתי שהוא אתנו בזה.
"לא יודע זה לא מסוכן מידי לדעתכם? הרי אנחנו בקושי חמושים" שלום ענה.
"תקשיב בכל פעולה יש מעט מן הסיכון אבל שמעת את דבריו של המפקד זו שכונה שרצחה בדם קר מאות חיילים ולא קיבלה עונש על מעשיה אתה לא חושב שהם צריכים לשלם על מעשיהם?" עניתי
"בוודאי שכן, אבל מי נתן לך את הסמכות להרוג אנשים? אתה שופט? אתה אלוהים?" שלום ענה.
המשפט הזה השתיק את המכונית למשך זמן רב, האמת היא שלא חשבתי על זה, אבל האם יש לי את הזכות לקחת לאנשים הללו את החיים? הרי אם אעשה זאת אהיה רע בדיוק כמוהם חשבתי לעצמי, מי אני בכלל שאקח להם את החיים? האם באמת אני חושב את עצמי לשופט? לאלוהים?. אבל אז עלה שוב היצר הנקמני וחשבתי מה אתם? לא מגיע להם לשלם על מה שעשו? הם רצחו בדם קר חיילים שלנו! ואפילו לא העמידו אותם לדין אחרי זה.
חשבתי וחשבתי עד אשר הגעתי למסקנה שצריך לנסוע למפקד היחידה, הרי הוא המפקד שלנו הוא יוכל לעזור לנו יותר מכל אדם אחר.
"נאמן" אמרתי אחרי רבע שעה של שתיקה של כולנו "סע לביתו של מפקד היחידה הוא יוכל לעזור לנו" כיוון שכולם הבינו את מצוקתי, כולם הסכימו לעזור לי ונאמן כיוון מסלול מחדש בוויז.
מהמקום שביצעתי את ההחלטה הייתה הדרך ארוכה עד למפקד, שעה נסיעה.
"טוב אם יש לנו שעה עכשיו בדרכים בואו נחליט מה נאמר לו כשנגיע" אמרתי.
"אני חושב שזה צריך להיות ספונטני. פשוט נאמר לו את מה שאנחנו חושבים באותו רגע, נזרום עם עצמנו" אמר שרון.
"ממש לא" ענה לו נאמן "אני חושב אנחנו צריכים לתכנן את דברינו בכל זאת אתה עומד מול המפקד שלך שרון".
"אני חושב שאנחנו בכלל לא צריכים לנסוע לשם, נכון שכולנו רוצים לעזור לאלי אבל המפקד רק יסגיר אותנו" אמר שלום.
"אתה לא חושב שהוא יעזור לנו?" שאלתי בתמימות.
"לא! אבל אם אתה רוצה לנסות בבקשה, בכל מקרה זה המבצע שאתה רוצה לארגן מפאת נקמה אישית שיש לך כלפיהם. אנחנו בתור חבריך הטובים שעברו מסע אתך בשנתיים האחרונות נענינו לאתגר אך אתה חייב להבין בכל מעמד קבלת ההחלטות אתה לבד! זהו המבצע שלך!" דבריו של שלום הדהדו לי בראש כאילו היו אלה סטירות השכמה.
למעשה עד לרגע זה לא חשבתי על הדברים שאמר, לא חשבתי על האפשרות שזה יסתיים ויאשימו אותי, לא חשבתי על זה שאני מי שלוקח את ההחלטות, עשיתי זאת בתמימות גמורה.
"טוב אני חושב שאנחנו צריכים בכל זאת לנסוע למפקד, לשמוע את דבריו ולהציג לו את דברינו, אני חושב שאנחנו צריכים לומר לו שהזדעזענו כאשר שמענו מפיו את הדברים על שכונת הערבים שרצחה מאות חיילים, ושאנחנו רוצים לעשות משהו בנידון, לקום ולעשות פעולה שלא יישכחו אותה עוד הרבה זמן, כמובן שלא נגיד לו על כוונתנו לפעולה צבאית, אלא רק נאמר שזו תהיה פעולה שלא תישכח!" אמרתי בקול אסרטיבי והחלטי "מה דעתכם?" שאלתי.
"אני חושב שזה לא רע אבל הוא יכול לשאול על אופי הפעולה ואז מה נענה לו?" נאמן עלה על נקודה חשובה. אמנם אמרתי שלא נזכיר את זה שברצוננו לבצע פעולה צבאית אך מה עם הוא ישאל?
"אם הוא ישאל נגיד שכרגע אין בכוונתנו לפגוע באף אחד אך אם יתבקש הדבר ולא יענו לדרישותינו ייתכן ונבצע הליכים צבאיים כנגד השכונה הפושעת!" שלום אמר "מה דעתכם?" שאל.
"האמת שלדעתי זה לא טוב כי אז יכולה להיות להם עילה להכניס אותנו לבית סוהר" אמר שרון.
"שרון זה המפקד שלך, עברת אתו קורס של שנתיים, הוא לא ישתנקר עליך, הוא ימליץ לך מה לעשות בצורה רציונלית!" אמר שלום.
"שלום הוא צודק! המפקד הוא אדם קר רוח שיפעל בהתאם לחוק וכאשר נרמוז לו שאנחנו אולי נפתח בפעולה צבאית אסורה כנגד שכונה פושעת לשעבר הוא יכול להעיד על כך נגדנו בבית המשפט ולהכניס את ארבעתנו ללפחות שנתיים לכלא על ניסיון לרצח, בלי קשר למשך הזמן שהוא מכיר אותנו, או מה שהוא היה בשבילנו, הוא אדם שומר חוק והוא לא יסכן את עצמו!" אמרתי.
"אז זה אומר שנאלץ לשקר לו?" שאל נאמן.
"כנראה שכן אף על פי שכוונותינו הן פעולה צבאית נאלץ לומר לו שאנחנו מתכננים משהו יותר דומם" אמרתי.
"אז אם אתם בכלל לא מתכוונים להתייעץ אתו על פעולה צבאית למה אנחנו נוסעים?" שאל שרון.
"צודק" עניתי "אבל אפשר לשאול אותו ברמיזה לדוגמה איך יגיבו הרשויות אם נפעל כך" אמרתי.
נאמן עצר לתדלק. היינו באמצע תחנה שוממת וחשבנו מה עושים איך ממשיכים מכאן? האם הולכים למפקד היחידה? ואם כן האם מספרים לו על כוונותינו האמתיות או סתם אסופת שקרים?
עשינו הצבעה. בסופו של דבר החלטנו לא ללכת. אני הייתי בעד אך נאמן, שלום ושרון היו נגד והם היו הרוב.
המשכנו בנסיעה, היינו כחצי שעה מהבית שלי והתחלנו לתכנן את מהלך המבצע. "אנחנו נלך לבית הראשון של השכונה! הבית מימין לאחר הכניסה, נחנה בקרבת מקום אבל לא בתוך השכונה עצמה, אלא במרחק של 100 מטר בערך ממנה…." אמרתי ולפתע שלום עצר אותי. "אני חושב שלא היינו צריכים ללכת למפקד, אבל אני עדיין לא בטוח שמה שאנחנו עושים זה הדבר הנכון! אני יודע שכבר אמרתי את זה אבל אנחנו הולכים לרצוח אנשים", "להרוג" שרון תיקן אותו, "זה לא משנה שרון, בסופו של דבר התוצאה היא אותה תוצאה, אנשים ימותו פה ואני לא בטוח שכל אחד פה כולל אני יכול לשאת זאת על כתפיו, הרי אנחנו בסך הכול בני 19, הרגע סיימנו קורס בפנימייה, האם באמת יש לנו את האחריות הזאת לחיים של אנשים? מה אנחנו שופטים? מה אנחנו אלוהים? תעצור את הרכב נאמן!" .
עצרנו את הרכב בקרבת מקום, נכנסנו ליער ועצרנו, פשוט עצרנו לרגע וחשבנו על המעשה. "טוב תקשיבו, אני לא רוצה לגרום לאף אחד תחושת אי-נעימות אני בסך הכול חושב שמגיע להם לשלם על שעשו, זה הכול. אתם יודעים מה? לא בטוח שאני אצליח להתמודד עם הלחץ! ברגע האמת לא בטוח שאחד מאתנו יוכל להתמודד עם זה ואם תרצו לוותר זה בסדר, אבל עכשיו נשב ונחליט! נסיים את הסיפור הזה ונחליט מה נעשה!" אמרתי.
"בואו נעשה ברית דמים" אמר שרון. "תגיד לי השתגעת? מה אנחנו ילדים בכיתה ג' שרוצים להוכיח שהם חברים טובים?" נאמן אמר, אבל אני דווקא אהבתי את הרעיון. חשבתי שזה יכול באמת לקשר בינינו ואפילו שזה קיטשי ובנאלי זה יכול לתת לנו מוטיבציה להיות אחד בשביל השני. "אני בעד" אמרתי, "אני ממש לא" נאמן התנגד, "טוב שלום, מה אתה אומר?" שאלתי. לאחר כמה דקות של מחשבה שלו ומנוחה שלנו הוא השיב: "למה לא? אני חושב שזה יחזק את הקשר בינינו ".
"הייתי בטוח שתיתן לנו איזה נאום אחרי חשיבה ארוכה שכזאת" נאמן אמר וצחק, "סתום, סתום" שלום השיב.
עשינו את זה. כל אחד מאתנו עשה לעצמו שריטה ולאחר מכן לחצנו ידיים.
"טוב מה עושים?" נאמן שאל ואמר מיד לאחר מכן "אנחנו סתם נוסעים ולא מחליטים, חבל על הדלק".
"צודק" אמרתי "בואו נשב ונחליט כאן ועכשיו! ראשית, אם אנחנו בכלל רוצים לעשות אותה. ושנית, על אופי הפעולה."
"אני חושב שאני לא אעמוד בזה" שלום אמר "אני חושב שזו מעמסה נפשית קשה מידי, מה יקרה אחרי ההרג? איך תוכלו להסתכל לעצמכם בעיניים? מה נגיד לאנשים? שאנחנו רוצחים? שעשינו צדק? מי יקשיב לנו? מה אם ייתפסו אותנו? כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה דילמות אתם יכולים לענות על הכול? ואם מישהו 'ישתפן'? מה נעשה אז? אה אלי המפקד? יש לך תשובות? "
"לא, מה אתה רוצה ממני? אני רק רוצה להחזיר להם." אמרתי
"יופי שאתה רוצה להחזיר להם אבל מה עם השאלות? מישהו יענה עליהם? מישהו יעזור לי להתמודד עם זה אחרי הפעולה?" שלום אמר.
"יש הרבה דילמות, אני מסכים, אבל לא נוכל לפתור את כולן מה אתם חושבים? שאני רוצה להיקרא רוצח? לא! אני רוצה לעשות צדק! שרון מה אתה חושב?" שאלתי.
"אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה על אף הדילמות, הרי בסך הכול, מה שהם עשו יהיה ועדיין נוראי בהרבה ממה שאנחנו נעשה".
"מי אתה שתקבע? מי שם אותך כשופט?" שאל שלום, "גם אם תרצח משפחה אחת, איש אחד, זה לא אומר שאתה יותר טוב מהם, ההפך, זה אומר שאתה ירדת לרמה יותר נמוכה מהם! זה אומר שאתה כמוהם לקחת את החוק לידיים שלא במלחמה אפילו!".
נאמן הקשיב וכעת הצטרף "אני חושב שזה לא בסדר שנעשה את זה, אם תבקש ממני אלי, אני אעשה! אני לא אתן לך לצאת לשם לבד, אתה החבר הכי טוב שלי ואני לא אעזוב אותך בשלב כזה בצורה כזאת, אבל אני חושב שזה יהיה מאוד לא מוסרי ובמיוחד שזה לא יאפיין את הערכים שעברנו, את הערכים שקיבלנו בקורס".
לפתע היה לי פלשבק לקורס, בכמה דקות כל השנתיים האלה עברו לי מול העיניים.
הקורס עצמו התבצע בדרום באזור הנגב, אני זוכר איך אני, נאמן, שלום ושרון עלינו על האוטובוס ונופפנו לשלום להורינו, היינו כה צעירים, האוטובוס לקח אותנו ואת שאר פרחי המכבכ"ים לבסיס, הגענו לשם באמצע הלילה וישר הוליכו אותנו לישון. כאמור מכיוון שבאנו כקבוצה אני, נאמן, שלום ושרון אז שמו אותנו בחדר ביחד וככה עשו גם עם שאר המכבכ"ים שבאו מאותו מקום, לאחר מכן נתנו לנו שבוע ראשון של חסד, לא ידענו עד כמה זה היה משמעותי החסד הזה מכיוון שההתאקלמות למקום הייתה קשה, הבסיס היה שונה מאוד ביחס למקום שבאנו ממנו ויש גם לזכור שהקשר ביני לבין נאמן שרון ושלום לא היה כה חזק באותה תקופה, אני חושב שרק בזכות הפנימייה הבנתי כמה יש בכל אחד מהם ובכללי בכל בן אדם וכמה לכל אחד בעולם יש טוב פשוט צריך למצוא את זה. למחרת בבוקר קמנו במיטות השדה שבחדר וישר הלכנו להתקלח, כמובן במקלחת משותפת כמו שמתאים לפנימייה צבאית ומהר מאוד הבנו שזהו, עברו ימי הפרטיות שבהם כל אחד מאתנו ישן בחדר שלו, והתקלח במקלחת שלו, ואכל מהאוכל שלו, ולאט לאט במשך השבוע הזה הבנו שרק ככה מתפתחת קבוצה של אנשים שאכפת להם אחד מהשני, והבנו בשבוע הזה את התובנה שזה השלב שבו המשפחה שלנו כבר לא חלק נכבד בחיים שלנו ולמעשה אז הבנו שיש לנו משפחה חדשה.
כמובן שבקורס הכרנו אנשים חדשים, בנים ובנות, אך למעלה מהכול הכרנו אחד את השני מפני שזמני האוכל, המקלחות והשינה בכול היינו יחד, אחד עם השני, ארבעתנו, בשבוע הזה גם חווינו חוויה חדשה, בפעם הראשונה בחיינו ירינו בנשק חם. זו הייתה חוויה מיסטית, עבר הרבה זמן מאז שהתרגשתי כמו באותו יום זו הייתה החוויה הראשונה שלי עם נשק ואף על פי שלא הייתי הכי טוב ידעתי שמשם אני רק אעלה, זה היה מטווח קצר, רק כמה מחסניות, אבל זה היה מרגש בצורה קיצונית, עם הפחד שבדבר.
בשישי חזרנו הביתה. פתאום לראות את הבית, זה היה, שונה. אני חושב שהשבוע הזה היה בעצם שבוע התרגלות. כי אם לומר את האמת זה היה שונה לגמרי מכל מסגרת אחרת שהיינו בה.
נכנסנו שוב למכונית, וקיבלנו החלטה! הצבענו מי בעד לצאת? ומי נגד?. אני ושרון היינו בעד, נאמן נמנע מלהצביע ושלום היה נגד, הקבוצה החליטה לצאת למבצע, אך אף אחד לא יכול היה לדבר אחרי ההצבעה. היה אפשר לראות את המתח באוויר, כולנו חשבנו על זה שוב ושוב, אך ההחלטה כבר בוצעה! אף אחד לא אמר מילה!
נסענו לכיוון השכונה, שוב, זה היה היום הכי ארוך שהיה לי בחיים ובכול זאת כול הסיבוב לא לקח יותר משש שעות, אך אלו היו השש שעות הכי קשות בחיים של כולנו ובנסיעה הזו, הנסיעה האחרונה, הדממה הייתה הכי קשה עד כה, כולנו ידענו שאנחנו הולכים לקראת זה, שאנחנו נעשה את זה אבל עדיין איש לא ידע באמת איך זה יתבצע? מה יהיה אחרי? נאמן חנה את האוטו ממש בקרבת השכונה, החלטנו ששלום ושרון ייכנסו מאחורי הגדר ויחכו למשפחה הרוצחת במרפסת, בזמן הזה אני אוציא אותם למרפסת אאיים עליהם באקדח ולבסוף נהרוג אותם על מה שהם עשו לחיילים שלנו, לאחים שלנו, אז לפני 52 שנה, בניצחון הגדול מכולם, אך אין לשכוח גם אותם, גם שם כמו בכול מלחמה מתו אנשים ועל אף הניצחון יש לנקום את נקמת המתים!
יצאנו מהאוטו, כול אחד ידע בדיוק מה הוא עושה, שלום ושרון נכנסו דרך החצר לאחורה, נאמן היה אמור לפקח מבחוץ מכיוון שהוא לא קיבל אקדח וזה גם תאם את חוסר הרצון שלו להשתתף באופן מלא במבצע, אני הייתי אמור להיות המפקד וזה שמוביל בהתחשב בעובדה שזו השכונה שליד הבית שלי ויצר הנקם, היה רק בלבי, אך בסוף לא יכולתי לשאת זאת יותר, משהו עמוק בלבי אמר לי לא! אמר לי לברוח, אך לא יכולתי לנטוש אותם. ברגע האחרון החלטתי לפקח מבחוץ והבאתי לנאמן את האקדח, נאמן לא רצה! ואמר לי שעכשיו אני חייב לו כפול! נאמן נכנס לבית הראשון בשכונה, הוא הוציא את ראש המשפחה ואיים עליו באקדח, שרון ושלום עמדו מבחוץ ואיימו גם הם, נאמן הוציא את כול המשפחה,
ואז תוך שניות בודדות וכמה יריות בזק בוצע הטבח, לא יכולתי להישאר שם, משהו בי אמר שזה לא נכון, שזה לא אני, אז ברחתי! לא יודע מה עבר לי באותו רגע בראש, אך הייתי חייב לברוח. רצתי וברחתי ורצתי וברחתי בעודי שומע את הסירנות ואת המשטרה מגיעה למקום ואני פשוט ממשיך וממשיך וממשיך לברוח בלי להסתכל לאחור!