מביאת האור

היא הרימה את ראשה הלבן בנוקשות מה, פקחה את עיניה, מצמצה מספר פעמים בשביל להתרגל לאור המועט שנכנס לחדר ומתחה את צווארה בסקרנות. זה מאות שנים בהן לא חשה בחום גופו של בן אנוש, ולא הריחה את הריח מלא החיים שלהם. והנה, אחד מאותם בני האנשות קרוב כל כך. קרוב עד כאב.
נחיריה התרחבו כששאפה לקרבה את האוויר בשקיקה, מנסה לאתר את מקור הריח, אך הייתה זו משימה בלתי אפשרית. ריחם המבאיש של שומריה השתלט והתנשא מעל כל ריח אחר, ורק עקבות קלושים – רמזים מעורפלים, לא יותר – מהריח החד כל כך נותרו באוויר. הריח העז, המבאיש, הטחוב ומעורר הבחילה של שומריה היה חיסרון מבחינות רבות, בעיקר במארבים בהם גילה אותם כמעט מיד, אך בדיוק מאותה הסיבה היה אחד היתרונות הבולטים שלהם בשמירה על אסירים. הוא הסווה כמעט כל ריח אחר.
כבליה השמיעו רחש חרישי של מתכת הפוגשת במתכת כשהתפתלה מתחתיהם, מנסה לשפר את תנוחתה.
היא לא מיהרה – כלל וכלל לא. מאות שנים של ציפייה מייסרת פיתחו אצלה סבלנות אין סופית, ובשביל לזכות ולו בנתח זעיר מהמזון האהוב עליה היא יכולה לחכות גם עוד אלף שנים. עד שימצא בן האנשות את חדרה יעברו שבועות, אולי חודשים אחדים, שידמו בעיניה כשניות שיחלפו כהרף עין בעודה ממתינה. הרי בסופו של דבר ייאלץ בן האנוש המסכן לעבור בכלאה, היציאה היחידה הייתה ממוקמת בצידו השני של החדר. כל כך קרוב, ועם זאת רחוק יותר משאפשר לדמיין.
למות, כמובן, לא יוכל כאן. בגלל זה היה המקום הכלא המושלם: הוא לא נתן לאסיריו חמוק מעונשם הנצחי באמצעות דרך פשוטה ושגרתית כל כך כמו מוות. הוא אילץ אותם להישאר בחיים, לעבור יום אחר יום אחר יום בשעמום מוחלט וחסר גיוון. זו הייתה קללתו – או ברכתו, יש שיאמרו – של המקום. במקור באמת כוון הלחש הזה לברכה, לטוב ולחיים נצחיים, אך היום עוותה מטרתו כליל.
ושומריה? וודאי שלא ינסו לעצור את האנוש. בעיניהם נחות הוא יותר מהחיות אשר הם אוכלים. לדעתם, הוא אפילו לא יהיה ראוי לשמש כמזון. זאת, בין היתר, הייתה אחת הסיבות לשונותה. היא התפתתה לאסור. לנחות, יותר נכון, אבל בכל זאת לאסור. למרות הנחיתות שלהם, היו בני האנוש אסורים למאכל. גזע מוגן, כך קראו להם.
התעוררה בה תאווה לזיכרונותיהם של בני האנוש, לרגשותיהם, לחיוניות ולחיים שנמצאו בכל אחת מתנועותיהם. לכן כלאו אותה. רעבונה לא ידע שובע. תאבונה האין סופי איים להשמיד גזע שלם. ריחה, המבאיש מיסודו, השתנה והתעדן, הפך לניחוח כמעט בלתי מורגש של ריח האוויר ביום אביבי. היא בגדה בערכיהם של בני מינה, היא הפכה לבוגדת בקרב אנשים – פחות או יותר – שלא הייתה בשפתם מילה לבגידה. היא הפכה לדבר מה שאין לו זכות קיום. היא, שיועדה לגדולות, שנקראה בשם שלא נעשה בו שימוש עד כי כמעט ונשכח, לא הייתה ראויה לחיים. ובכל זאת, היא לא מתה. לא היה אצלם עונש מוות, אם כי תמיד היו ותמיד יהיו מספר אנשים שיחלקו על דעה זו ויאמרו שעונשה היה אף גרוע ממוות.
כל שהייתה זקוקה לו הוא מבט זריז, שאיפת אוויר יחידה, והוא שלה.
לשונה המפוצלת הבזיקה פעם אחת בין שיניה בעודה עומדת וממתינה.