אמא מתה

היא קמה, מעלה עשן וצולעת, בעוד היא גוררת את רגלה הימנית במורד הגבעה ומותירה את ההוא שהיה אז נקרא אהבתה שרוע ללא רוח חיים מאחוריה.
חיבקתי גוף בלבד, סחבה בלי נשמה.
אחזתי ביד קרה כאבן, נישקתי צוואר יתום מדם.
פרטתי על מיתרי כאב, ניגנתי בפיאנו על ורידים חלולים.
הקשבתי לרוחות סערה וטיפות הגשם, שמעתי רשרוש של עלים, ואת כל זיכרונותיי הטחתי בענף הגבוה ביותר.
בחושך הערב הסוער הם יצאו לחפש את גופך המת, בפנסי סוללה וקלשוני אבן,
ושכבת שם שרועה על סלע, כביום היוולדך.
את מותך קבעת בשעות הבוקר, מול ים, כשקצפו על רגלייך ועינייך נעצמות מעצמן.
"את יודעת את הדרך הביתה?" שאלת אז את בתך, ובהנהון קצר שלחת אותה לעצום עיניים,
"אל תסתובבי, בתי. אל תסתובבי לעולם", כך עלית לבדך לשמי הכפר הרכים, רק את ועינייך הנעצמות.
את לבטח מקפצת שם על ענני צמר ונוחתת בזרועות אביך בפגישתכם הראשונה.
עבר זמן רב, נאנחת…
דמעותייך שם מתוקות מנשוא, והן נוטפות מעינייך כטיפות טל מפרחי הפרא.