מבחן החיים

אני מקשיב, לא שומע. הכל עובר כהד לידי, ואני משיב בהד דומה. אני מדבר, לא מבין על מה. אבל כל המילים כל כך אטומות כל כך חסרות משמעות. אני מסתכל על בניינים, לעומת הרים גדולים, נקיים ושקטים. הבניינים כל כך לא חשובים, כל כך ריקים, לעומת ההרים השקטים, שהם, כמה שהם מלאים. אני בוכה, אבל לא באמת, דמעותיי לא זולגות. אני עושה הבעות פנים, מעמיד פנים שאכפת לי, כשבפנים יש ריק, שקט. אולי השתוקקות, ציפייה. אל מה? אל הלא נודע. אל המוות, הכל כך ריק ואם זאת כל כך מלא. אל השקט, הפשוט כל כך, אך הכל כך מורכב. אל… אל מורכבות, ואם זאת פשטות, כמו בשקט. אני מחכה אל השלווה שבחוץ, ולסערה שבפנים.
ואני, כבר זקן. יושב ומסתכל על הקיר הגדול בפנים מקומטים. ובפנים? שקט. אני שואל את עצמי, בקול, "האם זה מה שחשוב? האם המשמעות למה שיש בפנים חשוב? ואולי אני צריך למלא את זה בכוחות עצמי?".
החיים הם מבחן, ניצוץ קטן, שאם מפספסים, סימן שנכשלת. הם כמו רכבת, שלא מפסיקה לנסוע, לא עוצרת לעולם, רכבת שאם מפספסים אותה- נכשלים. ואז אתה תשב על אחד הספסלים, תצפה במסילה, ותחכה, ותחכה… ושום דבר לא יקרה.
אני נשכב על הספה באטיות. החיים שלי הגיעו לסיומם. כל כך פשוטים. כל כך מורכבים. כל כך שקטים, כל כך רועשים. אבל חסרי כל תחלית.
רגע לפני שהמוות אוסף אותי אליו, אני עונה לעצמי על השאלה שמקודם: חיכיתי למשהו שלא יגיע לעולם. לרגשות. הייתי כמו רובוט כל חיי, אבל רק כי רציתי. לא מילאתי את עצמי, חיכיתי שזה יקרה. וחיכיתי, וחיכיתי…
נכשלתי במבחן.