מארי

ארוחת צהריים.
הוא יורד במדרגות, הוא לא אוהב מעליות. הוא לא יכול להפסיק לחשוב על הכבלים שעולים ויורדים ועולים ויורדים, הוא יודע שלבסוף הם נקרעים. כמדי יום רביעי הוא הולך לאותה המסעדה ומזמין בדיוק את אותה המנה. המבורגר עם גבינה, צ'יפס ושתייה. "עסקית אמריקאית" הם קוראים לזה, היא עולה 50 שקלים בדיוק. הוא מחכה. אף אחד לא אמור להצטרף אליו. הוא מביט במלצרית שעסוקה בלפזר מנות לשולחנות אחרים. הוא מחכה כשלצדו בקבוק קטשופ לא ממותג, חצי ריק. עדיין לא הגיע תורו. הוא שם מעט קטשופ על הסכין ובזמן שהוא מלקק אותה, אישה נכנסת למסעדה יד ביד עם הבת שלה. שתיהן בלונדיניות, בעלות עיניים כחולות ומעט מלוכסנות. הילדה הקטנה לובשת מעיל לבן עם פסים בוהקים בצבע כסף, כדי שכולם יראו אותה בלילה. דווקא לא כל כך קר בחוץ. הן מתיישבות בשולחן המקביל אליו.

הילדה מסירה את המעיל מעליה וחושפת חולצה ורדרדה עם דמות רקומה באמצע. הוא לא מצליח לזהות את הדמות מהזווית שלו, אז הוא מפיל את הסכין לרצפה ומתכופף. זו מארי. החתלתולה מ"חתולים בצמרת", הדמות האהובה עליו. כל מה שחסר זה הפפיון הוורוד. הוא עדיין מחכה. הוא רעב והסכין שלו מלוכלכת, כך שאין לו דרך ללקק עוד קטשופ. כשהאוכל שלו סוף סוף מגיע, המלצרית מתנצלת, אך לו כבר לא ממש אכפת. הוא מציץ בחטף על הצלחת של הילדה הקטנה ורואה שהיא הזמינה בדיוק את אותו המנה. המבורגר עם גבינה, צ'יפס ושתייה.

עכשיו הוא יכול להתחיל לסדר את הצלחת שלו. הוא שופך בריכת קטשופ לחלקה השמאלי של הצלחת, ונותן לצ'יפס לשחות בה לרווחה. הילדה הקטנה עושה את אותו הדבר. הוא מחייך. הוא מעולם לא ראה מישהו אחר עושה זאת מלבדו, בטח שלא שאר החבר'ה היבשים וחסרי הטעם מהעבודה שלו. הוא שוב מביט בה. היא אוכלת בשלווה. כמובן, אין לה עבודה למהר לחזור אליה או בוס שתלטן להתמודד איתו. לפתע, היא מביטה בו בחזרה. הוא מהדק את כפות ידיו אל הכיסא, הוא תמיד רועד כשהוא בלחץ. רק מהמבט הסקרן בעיניה, הוא יכול לדעת שהיא הילדה הכי מקובלת בגן. מה הוא היה נותן כדי להיות חלק מהגן הזה שלה.

ההמבורגר היום טעים מאי פעם. הוא לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שמשהו טוב קרה לו במהלך היום. רעש חזק מפריע לדיאלוג המבטים שלהם. המלצרית שפכה חלב על הרצפה. הם חוזרים להביט זה בזו ומתפוצצים מצחוק, ואז, היא לוקחת ביס גדול מההמבורגר שלה. הוא עושה את אותו הדבר. פיו מלא, הוא לא יכול להפסיק להסתכל עליה. הוא מרגיש את פעימות הלב שלו באצבעותיו, שכרגע מזיעות על הלחמנייה המתוקה. אך כשהאמא קולטת את השניים, כל אחד מהם מסיט את מבטו בבהלה לכיוון הנגדי.

הוא חייב להיפטר מהאמא, היא לא יכולה להרוס את זה. הוא מביט אל הילדה וקורץ, היא תבין מדוע בקרוב. הוא אוכל את ההמבורגר שלו בזריזות, כמנסה לסיים אותו, וכשהמלצרית מתקרבת לשולחן על מנת לפנות את הצלחת, הוא נוטה הצידה ומפיל את הסכין שלו. המלצרית מחליקה עליה ושופכת קנקן מים היישר על האמא. ובזמן שהאמא ממהרת להתנגב בשירותים, המלצרית משאירה אחריה פירמידת מפיות ונעלמת. הם מביטים אחד בשנייה, אף אחד לא יכול לעצור אותם עכשיו. הילדה מרימה מפית רטובה, הופכת אותה בזריזות לכדור ומשליכה אותה עליו. המום ורטוב, הוא מושיט יד אל השולחן שלה, לוקח מפית רטובה ומדביק אותה על הפנים שלה. השניים צוחקים כל כך הרבה עד שכואבת להם הבטן. "את לא אמורה להיות בגן עכשיו?" הוא שואל. אך היא עונה שהיא לא הולכת לגן בכלל. זה לא הגיוני. היא הרי הילדה הכי מקובלת בגן. איך יכול להיות שהיא לא הולכת לגן בכלל? הוא לוקח שני צ'יפסים מהצלחת ומניח אותם בשני צידי שפתיו, כמו ניבים. היא מגחכת ומספרת לו שהיא ואמא שלה עברו לאחרונה לעיר הגדולה ושבינתיים היא לומדת בבית, עד השנה הבאה. "ברוכה הבאה!" הוא מכריז בטון תיאטרלי. "איפה אתן גרות?" הוא ממשיך ושואל.

"אני לא אמורה לענות לאנשים זרים" היא עונה בהיסוס. הוא לא מאמין שהיא קראה לו אדם זר. היא הרי הנפש התאומה שלו, תאומת הקטשופ שלו, איך היא יכולה להגיד דבר כזה? הוא לוקח שני צ'יפסים נוספים ואומר: "אני לא אדם זר! אני ערפד!". אמא שלה חוזרת ומבקשת מיד את החשבון. הוא לא יכול לתת לה ללכת. הוא נושם בכבדות ואומר: "הבת שלך סיפרה לי שאתן חדשות באיזור ושהיא לומדת מהבית עד תחילת השנה הבאה, אתן צריכות עזרה במקרה?". האמא מזעיפה מבטה אך מתקשה להתעלם מהעיניים של בתה, שנוצצות עתה עד כדי סנוור. היא לא בטוחה.

"אמא, בבקשה", הבת הקטנה שלה מביטה בה בעיניים מבריקות. "יש לך ניסיון עם ילדים?", שואלת אותו האמא. "בטח!" הוא עונה בביטחון. "מה למשל?" היא ממשיכה לשאול. הוא מחייך אל הילדה הקטנה ומשיב: "עבדתי כמה שנים בתור מורה מחליף". "פליז, אמא, פליז", הבת הקטנה שלה מתחננת בטון הרך ביותר שהיא יכולה להפיק. אמא שלה מוציאה באיטיות את הארנק שלה ושולפת כרטיס אחד, היא כותבת על גביו את הכתובת שלהן. "ניפגש מחר בבוקר?" היא שואלת ומושיטה לו את הכרטיס. הוא מהנהן. כפות הידיים שלו מזיעות. לרגע אחד אין לו עבודה למהר לחזור אליה או בוס שתלטן להתמודד איתו. בפעם הראשונה הוא מרגיש קרוב לבחורה הכי מקובלת בגן. הוא יכול לבוא אליה הביתה, לראות את החדר שלה, את הבובות שלה, את המיטה שלה ואולי, רק אולי, גם להישאר לישון.