מאוחר מידי

היא ישבה שם לבדה, לגמרי לבדה.
העיניים שלה היו פקוחות אבל היה נראה כאילו היא ישנה. אולי אם הייתם קרובים מספיק הייתם יכולים לשמוע את ליבה דופק.
היא לא יכולה לזוז. היא ניסתה לזוז ככל יכולתה אבל גופה מסרב להקשיב.
היא יושבת על כיסא גדול, ומסביבה מוצבים פסלים אנושיים שמסתכלים עליה. מחכים שתזוז, שתברח.
היא סגרה את עיניה.
היא וויתרה מהר מידי. למה?
היא לא יודעת.

רגע לפני שאיבדה תחושה והכול הפך לשחור, היא שמע צעקה. הדלתות הגדולות לפניה נפתחו ובחור נכנס בריצה דרכן.
היא ניסה להציל אותה, הוא ניער אותה וצעק. היא שמעה את הצעקות שלו מעבר לאפלה שהייתה בה.
היא ניסתה בכוחותיה האחרונים לפקוח את עיניה, אפילו לרגע קצר, בפעם האחרונה, אבל לא יכולה.
ואז הוא הפסיק. הוא הבין שמאוחר מידי.
"למה?" לחש. דמעות החלו לזלוג במורד פניו החיוורות.
למה אתה בוכה? רצתה לשאול אותו. אתה לא מכיר אותי, לא נפגשו מימינו. אבל היא לא יכלה לדבר.

הוא נשאר לעמוד שם זמן רב אחרי שכבר לא הייתה, עד שהפסיק לבכות ועזב את גופתה להישמט על ידית הכיסא.
הוא עזב את החדר הגדול לקור המקפיא בחוץ.
הוא רץ, לא יודע לאן אבל לא היה לו שם דבר אחר. הכאב בתוכו גדול כל כך, והאשמה עוד יותר.
הוא לא הכיר אותה, למרות רצונו העז, אבל ידע עליה דבר אחד – היא הייתה אחותו.
כל זה באשמתו, זה הייתה אחריותו להזהיר אותה.
מהרגע שראה אותה ידע שהיא בסכנה, וכל כך רצה לספר לה את האמת. אבל עדיין לא האמין שהיא בחיים.
הוא חשב שהיא מתה. זה מה שאימם סיפרה לו כל השנים האלה.
ועכשיו היא כן.
כשהוא חשב על העבר דמעות חזרו והציפו את עיניו.
אסור לו לבכות, הוא צריך להיראות בשליטה. חזק.
הוא חשב שהוא חזק מזה, הוא ראה הברה גופות בחייו. אבל לראות את גופת אחותו על הכיסא הגדול הזה, בחדר הגדול הזה, שבר אותו.
הוא כבר לא בטוח שהוא רוצה לחיות יותר. "אני רוצח…" לחש.