מאהב ללא גבולות

"אני חולמת", אמרה בהססנות ובלעה את הרוק בקושי, מסתכלת עליי בעינייה הנוצצות והגדולות, מגמגמת את דרכה בחוסר בטחון הזה שאני כל כך נמשך אליו.
ידעתי שהיא הולכת לבכות – כמו שהיא תמיד בוכה, דמעות שמצטברות בקצוות עיניה לגושים גדולים עד שנופלים כמו מטאורים מלוחים אל סנטרה.
כזאת רגשנית, כל חלקיק מילה שאטיח לכיוונה יגרום לה להתרגש; כל ליטוף מעלה דופק בלחיה הסמוקות ימתח את שרירה בעונג אסור, אט אט, ממשש את דרכי בחסות החשכה מכף רגל הרגיש לדיגדוגים ועד לתלתליה הבוטים שלא מוכנים להכנע.
אני הרגשתי אותה – והיא אותי, רק שנינו, אלפי קילומטרים מכל זכר לסיווליזציה או מצפון, הרגשתי בטוח. סוף סוף, היא שלי, ואני שלה, ולא התכוונתי לתת לזה להסתיים.

אני רציתי שזה יהיה מושלם, וזה דרש לא מעט הכנות: הנרות הריחניים מהבוטיק שכל כך אהבה, תקליט הבוסה נובה שקנתה ביריד ימי שישי ושילמה עבורו הרבה-יותר-מידי מחרחר על הפטיפון, ציורי הקיר שקראה להם "מזוויעים ביופים", והבושם שלה, הו הבושם שלה, ריח אשר גרם לי להתרומם באוויר ולפזז את דרכי אחריה, ממש כמו דמות מצויירת אל עבר התהום, והכל היה שווה את זה.
אט אט, מתעוררת משנתה, לאחר תרדמה שנראתה לי כמו נצח, כאילו חיכתה היא לנסיך מהאגדות שינשק אותה ויקטע את תחושת הנימול השגרתית שכל אדם מרגיש כשהוא בודד. עקצוצים קטנים, חסרי מנוחה שפשוט לא יעזבו, מפלסים את דרכם לאונה הקדמית שלך ומכבים את המתג שעושה אותך חי, ומשאירים אותך רובוט חסר נשמה ואפאתי. כך הייתי שנים, פועל על טייס מונחה אל עבר עמק הלבד. זה היה ממש כמו רעש סטטי שלא שומעים אותו, עד אשר מתחילים. רעש נורא, צורם, שמשתלט על הגוף שלך ולא נותן מנוחה. תמיד תהיתי אם יעלם, או שאחיה לנצח חסר יכולת להקשיב לכל דבר אחר מלבדיו –
עד אשר פגשתי אותה.
לגמרי בטעות מבלי שתשים לב, היא הייתה שלי, והחזירה את היכולת להזרים חזרה דם לאצבעות שלי ולחדול את תחושת הנימול הנוראה הזאת, שעקצצה וכירסמה אותי מבפנים, משאירה חלל ריק בגופי. החדגוניות היומיומית נעלמה בצבעוניות הלא נגמרת שלה. לעזאזל, היא הייתה הדבר הכי מרתק, דו-קוטבי, ביישן וחוצפן לסירוגין שאני מכיר. ומאותו הרגע – היה טעם לחיים. השינוי היה כה חד שגרם לי לסחרחורת. הרכבת הרים הבלתי פוסקת הזאת פיתלה, עיקמה, שרטה, וריגשה כל אטום בי, משאירה אותי כגבינה מותכת.

בהתחלה אפילו היא לא שמה לב אליי, בזמן שאני מתכופף לחבר את הכבל הרופף שבזכותו מצלמת האינטרנט שלה לא הסכימה לתפקד. "זה יעלה רק 50 שקל גברתי", ניסיתי לפלרטט בכישלון, כאילו מתעלם מהעובדה ששנינו עובדים באותה חברת פרסום, אני בתור טכנאי המחשבים זוטר והיא בתור אשת המכירות המושכת ביותר שיש לחברה להציע. השתמשו בה כדי למכור ל"כרישים", או כך לפחות קראו לחברות ענק שרק בחסותם החברה עדיין לא פשטה את הרגל.
"תודה" סיננה בביטול, משאירה אותי חצי מחוייך תלוי על כסאה בניסיון להריח את שערה האדמומי והשופע בריח טרופי מבלי שתשים לב.
שקעתי בעינייה הכחולות העמוקות, עומד בוהה בהלם ביופיה חסר הגבולות וידעתי. ידעתי שהיא הולכת להיות שלי, לא משנה מה.

"זה אתה" התעשתה וקטעה את מחשבותיי, בוחנת את סביבתה בחשדנות, "זאת את." השבתי במליצות בחיוך מאוהב, "אתמול בערב היה מדהים, לא יכול לחכות לעשות את זה שוב", הוספתי, מנסה לגייס אותה לעוד ערב חסר עכבות
"אני.." התחילה בהססנות, "אני לא מכירה אותך.. מי אתה?" התעשתה במהירות, בועטת ברגליה מלאות החבלות הכחולות-סגולות שעוד לא החלימו בנסיון להרחיק אותי, מקווצת את ידיה הכפותות לקורת המיטה בחוסר כוח. כזאת לוחמנית, בדיוק כמו שאני אוהב.
"הגיע הזמן לארוחת בוקר, אהובתי", כמו כל בוקר, פלוניטרזפם הישר לווריד לתוצאות מיידיות.
"אני חולמת" דעכה לאיטה, מנסה לשכנע את עצמה שוב ושוב שתעורר מחלום הורוד שבו אנו נמצאים
המשחק שלנו נמשך לעד, כזאת היא, ביישנית וחצופה לסירוגין, הדבר המרתק ביותר שיצא לי להכיר.
כזה אני, מאהב ללא גבולות.