מאבדת אחיזה

נפשי הקטנה אבודה
מסתתרת מקופלת על נדנדה
קצת ישנה ומאובקת יש להודות
אך נשמר פארה והודה
גם לאחר כל השנים הללו
תלויה כך סתם בין שמיים וארץ
ועם כל תנופה
הכוכבים מסתכלים עליי
מלאכת מחשבת אני חושבת לעצמי איך
אף פעם לא נמאס לי להביט בהם כמו שוטה
להרהר
על הא ודא
רק כדי להישאר איתם עוד קצת
יצרי הבריאה
יופיים מהפנט אותי
כל ערב יוצאים לקראתי
מארחים לי חברה
תמיד מקבלים פניי בשמחה
ונשארים גם אחריי
אנשים רבים מספור הסתכלו עליהם לפניי
ולמרות זאת אני מרגישה כאילו נועדו לי
שהם רק שלי
כשעננים מגיעים לעיתים ומסתירים ומסירים
את האור המיוחד
את הבוהק המסחרר
אובדת התחושה שיש שם למעלה
מישהו ששומר
שאני לא לבד
שאני לא אחת
שלא השתגעתי או התחרפנתי
שלא איבדתי עצמי לדעת
והנה
העננים חלפו להם
מבלי ששמתי לב
ואני עוד שקועה בצער ובכאב
תלויה בין שמיים וארץ
ולא נפל חלקי מבני האדמה
או מבני הרקיע
מרחפת לי תועה באפלה
שוגה בבחירת דרכיי
ולא מודעת לטפיל שהשתלט עליי
הריקנות
נושכת בחוזקה
מנסה לטרוף עוד ועוד חלק
ומשאירה אותי מסוחררת
נוטה ליפול
חסרת יציבה.