לתת

זה יותר מדי מוקדם להיות כל-כך חרמן. איזו מן שמש זו ולמה היא לא מחממת בחורף, אבל בקיץ היא שורפת. מה, אני רוצה לשנות סדרי עולם? יש סדרי עולם ויש סדרי עולם, תלוי מה ההגדרה לסדרי עולם. אני אומר לה את כותבת כל הזמן ומה לעזאזל יוצא לך מזה. אני אוהבת, היא אומרת, וזה עדיף על להיות שבוזה. מה אני אגיד, צודקת. אני למשל שבוז. כל היום בתוך המיטה עם קפה סיגריה קפה סיגריה, מרוב קפה וסיגריות אני מקיא ולא יכול לאכול. והיא? היא פורחת, ממוסטלת, רואה רחב. מה גורם לה לפרוח ולראות רחב? רק עצם הכתיבה? לא רק, היא אומרת, זו עצם הנתינה. כשאתה נותן לאנשים משהו, אתה בעצם נותן ליקום, כי האנשים הם חלק מהיקום. וכשאתה נותן ליקום – הוא נותן לך בחזרה. אי-אפשר להיות מאושר רק מלקבל דברים ולמלא צרכים בלי לתת. נתינה מזינה את הנפש, כי כשנותנים מקבלים. במידה שאתה נותן, ככה תקבל. מה שאתה נותן, אתה מקבל.

ככה היא אמרה, והיא כנראה צודקת, כי היא שמעה קצת הרצאות רוחניות וכאלה, וקראה כל מיני ספרים. זה ידע בסיסי מאוד, אני יודע, אבל אפילו את הבסיס הזה יש שלא יודעים. אני לא ידעתי. אז החלטתי לפתוח בלוג, כי אני לא יודע לכתוב סיפורים ושירים. אבל אז הייתי בדילמה – אני לא רוצה לספר לכל העולם על חיי הפרטיים. ובלוג זה בעצם יומן מקוון. באתי אליה עם הדילמה הזו, כי היא חכמה ממני, והיא אמרה לי – תמציא חיים, תמציא זהות, תמציא רגשות, תמציא מצבים, ותכתוב כאילו אתה חי אותם. זה לא שקר, זו רק דרך לתת מבלי להיחשף, וזו נתינה באותה המידה, גם אם זו מציאות אלטרנטיבית ולא אמתית, אבל אף-אחד לא ידע, ובכל זאת זו נתינה.

חכמה הבת-זונה הזאת… עשיתי את זה, ומאז אני לומד על עצמי יותר, וכמו בפלא מתמלא אנרגיה ותחושת חיות. מהמילה חיים, חיוניות. אפילו אני מעשן פחות, וכבר לא מקיא, וחזר לי התיאבון לאוכל, ולחיים בכלל.