המכונית הכחולה

היא עמדה לבדה, רועדת מקור בסמטה הצרה והחשוכה. עיניה התרוצצו על המכוניות המאובקות שעמדו נטושות ברחוב הארוך והתמלאו דמעות. היא הייתה עושה הכל בשביל להתחלף עם אחת המכוניות הנטושות שנראו מסכנות וחסרות כל סיכוי. אבל להן היה יותר סיכוי להינצל ממנה. היא נזכרה בדממה במכונית הכחולה של אביה שנהג לטפחה ולהבריקה מדי יום. תמיד הרגישה מטופשת כשקינאה במכונית הקטנה שאביה הרעיף עליה את כל תשומת ליבו. עכשיו כבר לא הרגישה מטופשת, אבל עכשיו הכל כבר השתנה. היא השפילה את מבטה לרצפה ושיחקה בשערה החום ששנאה כל כך. היא שנאה כל חלק וחלק בגופה. כל חלק וחלק שתרם למעשה הנורא ההוא שעשתה. הלילה לא היה טעם לשנוא או להתחרט, הלילה היא תמות. היא הרגישה את זה. היא לא פחדה מהמוות, למעשה, קיבלה אותו בשמחה אך האשמה העזה לא עזבה אותה. איך תשאיר היא לבדה את בנה הפעוט בחיים הארוכים, האכזריים והקשים? בנה הפעוט, שהיה למעשה נקודת האור היחידה בחייה הקודרים והעלובים. איך תעשה היא דבר כזה?
"מצפה למישהו?" הקול המוכר נשמע מאחוריה והעביר צמרמורת גדולה בכל חלק וחלק בגופה.
היא הסתובבה באטיות והביטה בייאוש באקדח הגדול שכוון לראשה.
"תגמור עם זה." היא ביקשה בקול רועד. האשמה אכלה אותה מבפנים, אך היא הייתה חייבת לשים קץ לסבל הבלתי פוסק.
"למה לי?" הוא חייך חיוך נטול שמחה והביט בה בעיניים מלאות בשעשוע קר ורע. "אני רוצה שתגידי לי מה את מרגישה אליי." הוא פיזז סביבה וחייך חיוך סדיסטי, ידו עדיין אחוזה באקדח הקטלני.
"מה הטעם?" היא מלמלה בעצב ועצמה את עיניה בתקווה שהסיוט המתמשך ייגמר פתאום.
"יש טעם, אולי אפילו המון טעם." הוא הצמיד את האקדח בכוח לרקתה וצחק צחוק מטורף.
"אני שונאת אותך." היא ירקה את המילים בזעם ורקעה ברגלה בשנאה על הרצפה הקשה.
"הו, זה שקר יקירתי." הוא חייך וחשף שתי שורות של שיניים לבנות ומצוחצחות. הוא היה יפה תואר, עיניו היו חומות וגדולות ושערו שחור וחלק. הוא היה מהגברים האלה שכל הבנות היו רודפות אחריו, אך הוא היה מגעיל ורשע מטבעו. אולי זה מה שמשך אותה אליו כל כך, אופיו הדוחה. היא לא ידעה, אך עכשיו זה כבר לא שינה דבר. היא ידעה שהוא צודק אך לא הייתה מוכנה להודות ברגש האסור, ברגש שהרס את חייה. היא הידקה את שפתיה בחשש, לא היה לה מה להפסיד, לא נשאר לה מה להפסיד.
"אני רוצה שתגידי לי עכשיו." הוא לחש באיום לתוך תנוך אוזנה העדין וסובב את זרועה הרזה עד שנהפכה סגולה.
פניה התעוותו בכאב ושפתיה הדחיקו צעקה מחרידה שאיימה לבקוע מבין שפתיה. היא עצמה את עיניה והתפללה, התפללה שזה ייגמר.
"נו?" הוא קרא בקולו היפה שהתחזה להיות נעים אך רק היא הבינה שהוא קר ומזעזע.
"אני…" היא גמגמה בפחד וכיווצה את אצבעותיה הרועדות לאגרופים.
"את מה?" הוא קרא וסובב את ידה בתנועה חדה וחזקה. היא פלטה צרחה מזעזעת והדמעות המלוחות החלו לזלוג מעיניה הגדולות.
"אני אוהבת אותך!" היא צעקה, צעקה מרה וכואבת.
"זה כל מה שהייתי צריך לדעת." הוא חייך ולחץ לחיצה אחת ויחידה על ההדק הקר. לחיצה פשוטה שלא דרשה שום מאמץ מיותר.
"תשמור עליו, תשמור על בנינו." היא לחשה חנוקה מכאב ואז נפלה חסרת תנועה על הרחוב האפור שהחל להיצבע באדום.