לשפתיים שלך יש טעם של דם

"לשפתיים שלך יש טעם כול-כך מתוק"
אני אומרת, לאחר שהתנתקתי מהנשיקה.
אני לא בטוחה למה הפסקתי אותה, אז נכון, הייתי צריכה לנשום,
אבל הייתי זקוקה לנשיקה ההיא כמו אוויר ואולי אפילו יותר.
"ממש כמו סוכר" הוספתי וחייכתי אלייך.
אני מתגרה בך, שפתיי נוגעות לא נוגעות בשפתייך.
אך אתה נראה טרוד, ולא ממש מרוכז.
"מה קרה?" אני שואלת, ודאגה בקולי.
האם לא עמדתי בציפיות שלך? או שזה משהו אחר?
"לשפתיים שלך יש טעם שלך דם" אתה אמרת,
ואני לא יכולתי שלא לביא את ידי אל שפתיי.
ואכן, הנה הוא שם, האדום התמידי, זולג ישירות על שפתיי.
"לעזאזל" אני אומרת ומתחילה לחפש מגבת, יודעת שזה לא יכול להיות טוב.
יודעת, שזה יכול לסמן דבר מה שאני עוד לא מוכנה להאמין בו.
"אתה יכול להזמין לי אמבולנס?" אני שואלת לאחר זמן מה,
אני לא מחכה לתשובה ופשוט זורקת אלייך את הטלפון.
"את מוכנה להסביר לי למה את לחוצה כול-כך?" הוא שאל,
בזמן שאני מביטה במגבות ובמפיות המלוכלכות לצידי.
"בגלל שזה לא סימן טוב"