לשמור מלמעלה

מוקדם בבוקר. האוויר צח, השמיים בהירים, עלי העצים נושרים אט אט, מקשטים את הדשא בעלי סתיו כתומים וצהובים. מקום מחוץ לעיר, רחוק מרעש התעשייה והמכוניות. אך לא משנה כמה המקום יפה, הוא לא מצליח לשמח את האנשים שבאו לכאן.

למקום נכנס גבר צעיר בתחילת שנות השלושים לחייו, מוזנח, שיערו החום מבולגן ומוחק כל זכר מתספורת הקוצים הישנה, השקיות מתחת לעיניו הכהות מעידות על חוסר שינה, בגדיו קרועים ונעליו מצחינות.
הוא התיישב על הדשא, נשם עמוק והסתכל על המקום.
"שלום, נועה", אמר הגבר לאישה שלידו. עיניה היו גדולות וכחולות, כחולות כמו הים ביום קיץ בהיר, כחולות כמו שמיים ממש לאחר הזריחה. שיערה היה חום וארוך, הגיע עד למותניה. היא לבשה שמלה פרחונית בגווני כתום בהיר עם קרדיגן כחלחל שתאם את נעליה.
"היי, דור", היא השיבה, אך נראה כאילו הוא לא שם לב.
"רציתי לספר לך כמה דברים שפספסת", אמר בשקט, "ליה הלכה בפעם הראשונה לפני חודש. היית צריכה לראות את החיוך על פניה כשסוף סוף הצליחה", הוא משך באפו, כמו שתמיד עשה כשהרגיש נבוך, "דני שאל אתמול מתי את חוזרת. הוא רצה לראות אותך במסיבת יום ההולדת לליה", אמר והביט הצידה. הוא הרגיש מגוחך, כאילו הוא מדבר לעצמו. היא מסתכלת עליו ומחייכת, מלטפת את ידו.
"כמו שאת רואה, קצת הזנחתי את עצמי לאחרונה. זה לא אותו דבר מאז שהלכת."
השניים שתקו למספר רגעים. עצרו כדי לשמוע את הרוח הנושבת, את האנשים מדברים ולהירגע.
"הם מתגעגעים אלייך", קולו רעד, "אני מתגעגע אלייך."
"אני מבטיחה שאשמור עליכם." אמרה בקולה המרגיע, אך הוא לא שמע אותה.
"למה את לא יכולה פשוט לחזור?" הוא פרץ בבכי. כל הרגשות שהחזיק בפנים יצאו החוצה בבת אחת והוא לא הצליח לעצור. אנשים ניגשו אליו, ניסו לעזור, אך הוא רק בכה יותר.
"זאת הפעם הראשונה שלך כאן?" שאל אחד מהאנשים.
דור לא הוציא צליל מפיו, הוא רק הנהן עם הראש.
נועה ישבה והסתכלה על בעלה נשבר מול כל האנשים, בוכה. היא ידעה שזאת אשמתה, אך גם ידעה שאין דבר שתוכל לעשות.
הוא ניסה להפסיק, לעצור את הדמעות. הוא קם והרים אבן מהאדמה, שחרר צעקה לאוויר וזרק את האבן הכי רחוק שיכל. הוא הלך מצד לצד, הכאב הולך וגובר. הוא דפק על אחד העצים בחוזקה, ניסה להוציא את כל מה שמכאיב לו בפנים, אך זה לא עזר. כלום לא עזר. אפילו הזמן לא יכול לרפא חור גדול שכזה.
האנשים עומדים ומסתכלים, מבינים שלא יוכלו לעזור.
הוא נופל על רגליו מול העץ, משעין את ראשו על העץ ודופק שוב בעוד הבכי גובר.
"למה את לא יכולה פשוט לחזור?" אמר בקול חלוש, רועד מהבכי.

נועה החלה לדמוע. כואב לה לראות את בעלה במצב כזה ולדעת שהדבר היחידי שהיא יכולה לעשות הוא לעמוד בצד ולהסתכל.
"אני אשמור עליכם." לחשה לאוויר, מקווה שדור יבין.
דור ניגב את הדמעות מעיניו, קם על הרגליים והלך חזרה אל המקום בו נועה ישבה.
"אני אוהב אותך", אמר והסתובב כדי לצאת מהמקום.
היא בכתה כשהסתכלה עליו עוזב. היא לא רצתה לשחרר, אבל אף אחד לא יכל לראות אותה בוכה, כי היא כבר לא אמיתית. היא בסך הכל שאריות. שאריות של נועה הישנה, השמחה, הכיפית, זאת שתמיד צוחקת ולוקחת הכל בקלות, זאת שברגע אחד איבדה את חיה על שטות, על טעות של אנשים פזיזים.
לאט לאט היא החלה להיעלם, להתפוגג. נפרדת מהעולם בפעם האחרונה עם הבטחה אחת בליבה, לשמור מלמעלה.