לשכוח את עצמי

יום, יומיים, שלושה.
הזמן עובר אבל אני לא שוכחת. החיים ממשיכים ואנשים משתנים אבל איפה אני?
עולם אבוד, עולם נשכח, אך אני לא שוכחת. ימים שעברו אך שום פיתרון שנמצא לסבל.

את שנפלת לך בין הסדקים, את שניסית למצוא דרך לנשום בקרקעית הים.
האם תצליחי לחזור לעבר שאת רודפת אחריו?
העתיד שציפית לו והחיים שחווית, כל מה שהיה לך מובן מאליו נשבר בשניות של הבנה.
"אני לבד" את חושבת, כשסביבך חברייך. "אני לא יכולה יותר" את אומרת כשאת נשברת מבפנים,
אבל את עיוורת שלא רואה את התקווה סביבך.
אולי זה רק אני שחושב שיש לך תקווה. אולי זה רק אני שרוצה להאמין שאת תהיי בסדר.
עוד יום, ואני לא שוכח את מי שהכרתי כשעוד הייתי רק ילד טיפש.
עוד יומיים, ואני לא שוכח את הסיבות שלי לחיות.
עוד שלושה ימים, ואני עדיין לא זוכר מי אני.

קיוויתי, חייכתי, ניסיתי לשכנע את עצמי. התקווה שהייתה לי הייתה בלתי נראית והחיוך שחייכתי
היה מאולץ. רציתי לעבור את כל זה, לא, זה לא נכון. רציתי לחזור בחזרה ללפני כל זה.
רציתי לחזור לחיים שחייתי לפני זה, למשפחה החמה, לחיים השמחים ומלאי מרץ שחוויתי כילדה.
רציתי לשכוח, רציתי לברוח.
עוד יום, ואני לא שוכחת את הכאב.
עוד יומיים, ואני לא שוכחת את האנשים שלצידי.
עוד שלושה ימים, ואני כבר לא זוכרת מי הייתי אמורה להיות.