לשבור את הקיר

בכל פעם שפגעת בי שברתי עוד חלק מהקיר.
ובכל חלק שהיה נופל מן הקיר, בכל שבר שנוצר בו, גם מהלב שלי נעלם חלק, ונסדק.
ובכל סדק שנוצר בלב שלי, נוצר גם סדק בעור שלי, והוא התווסף לסדקים המרובים שאתה השארת בי. עליי. בתוכי. בכל מקום, בעצם.
עוד מילה – עוד שבר. עוד מגע – עוד שבר. עוד זלזול – שבר.
לך לא היה אכפת, השתמשת בי לכל הצרכים שלך.
אם היית עצבני ורצית להוציא את כל הרגשות החוצה – השתמשת בי.
אם הרגשת לבד והיה לך צורך במישהי לידך – השתמשת בי.
בכל מצב השתמשת בי, ולא היה לך אכפת.
לא הרגת אותי, או רצחת אותי, עשית לי משהו יותר גרוע. הרבה יותר גרוע.
הרסת לי את החיים, גרמת לי לשנוא כל דקה שבה אני נושמת, גרמת לי לפגוע בעצמי.
ניסיתי לחיות למרות הכל, להוציא הכל על הקיר, להטביע הכל בדמעות.
לא הצלחתי, אבל גם לא הפסקתי לעשות את זה. המשכתי לשבור את הקיר.
למה חיכיתי? אני לא יודעת.
אולי ציפיתי לכך שכאשר לא ישאר כלום מן הקיר, לא ישאר ממך כלום.
אבל טעיתי. כמה שטעיתי.
מאחוריי הקיר היה עוד קיר, אבל אותו לא זכיתי להרוס.
אתה הרסת אותי לפני שהצלחתי להגיע אליו.