לרוץ

לרץ.
לרוץ מהר ככל האפשר.
לרוץ כמו שלא רצתי מעולם.
לרוץ ולהרגיש את הרוח מצליפה בפניי.
לרוץ ולחוש את את השיער מתבדר מאחוריי.
לרוץ רחוק כמה שארצה.
לרוץ, ולהיות חופשיה.
"גברתי, אינך חשה בטוב?
פקחתי את עיניי באכזבה. ישבתי בפתח ביתי הגדול, על המדשאה הקדמית. השמש ליטפה את שיערי, צללי ציפורים הכתימו את הירוק מסביבי.
לצידי עמדה מנהלת משק הבית שלנו, שלמרות גילי הצעיר מתעקשת לפנות אליי בכינוי 'גברתי'.
"אני בסדר, תודה." אמרתי לה, וחיכיתי לראות את צילה השרוכי צועד לתוך הבית, אך הוא נשאר במקומו.
"תרצי לאכול או לשתות דבר מה?" היא שאלה, ורחמים התגנבו לנימת קולה, ואני עניתי לה בשקט "לא, תודה."
הצל צעד אחורה, חריקת דלת נשמעה ואז צליל סגירתה הדהד בשטח המיוער. רק קול משק ציפורים נשמע בשקט ששרר סביב. עצמתי שוב את עיניי, וחשבתי איך ארגיש כשאעוף בין הציפורים הצבעוניות בשמיים הכחולים. האם אפחד מהגובה הרב? האם אתמכר לתחושת החופש? האם כנפיי יצליחו לשאת את גופי? האם עיניי יבלעו את כל המראות?
קול גריסת דשא העיר אותי מחלומותיי. מולי עמד אבי, חיוך רך על שפתיו. "אנני, למה את יושבת כאן בשעה מאוחרת כזו?"
ההרמתי את עיניי לשמיים, וראיתי שהשמש כבר נעה לצד המערבי של השמיים.
"סליחה אבא, נרדמתי."
הוא ליטף את ראשי ואז אמר "בוא, ניכנס הביתה." הוא אחז בידיות האחוריות, וגלגל את כיסא הגלגלים אל תוך הבית.