לרוץ, לבכות ולצחוק

היא רצה, ישר לתוך היער, היא רצה וצועקת ובוכה, צוחקת ובוכה ובוכה.
ואני מאחוריה, כולי בסערת רגשות, כולי מתגלגלת צחוק, כשדמעות מרות על חיי.
שתינו לא יודעות מה אנחנו עושות.
כל החושים שלנו נאבדו.
הכל שקט. רק רחשים ובכי מר.
אף אחד לא יודע למה התחלנו לרוץ, וגם אנחנו לא.
אנחנו לא יודעת גם מי אנחנו, ואיך הגענו לפה,
אבל מה שכן ובטוח שאנחנו יודעות,
זה שרצנו וצחקנו ובכינו, כל הדרך לכאן.
מה שאנחנו יודעות, זה כשהעצים ליטפו את לחיינו, והעלים ניגבו את הדמעות, אנחנו רצנו, והמשכנו לצחוק.
מה שאנחנו יודעות, זה כשהרגליים שלנו הכו באדמה בריצה, והרוח באוזנינו הכתה, אנחנו רצנו, והמשכנו לבכות.
כי ככה מחינתנו נולדו, ישר לתוך היער בריצה, ישר לסכנה ולהרפתקה.
ואנחנו רצות ובוכות וצוחקות, ואנחנו לא יודעות מה אנחנו עושות, ואין שום סיבה למעשים שלנו, כי כל מה שאנחנו עושות זה לרוץ, לבכות ולצחוק.